בעצם, לא רק היום, כבר הרבה זמן אני רואה אותם.

על מישהו אחר.

משהו בהם עושה לי.. עושה לי משהו. לא יודעת מה, טוב, רע. משהו קורה בפנים. מן סוויטץ' כזה, לא יודעת. כאילו מישהו לחץ על איזה כפתור בפנים, או הדליק את האור, ועכשיו אחרת שם. כשאני רואה את העיניים שלו.

לא יודעת. איך לתאר אותן? מה יש בהן?

הגבות? העיניים? כאלו, מצטמצמות כשהוא צוחק, כשהוא חושב, כשהוא מסתכל. כשהוא קיים. ואז נזכרת בו, מביט בי בעיניים האלו, וחודר פנימה. לא נותנת לו, קשה לי להסתכל לו בעיניים. מרגישה איך במבט אחד הוא קורא אותי, מביט בו בהשתקפות באישונים שלי ויודע מה אני חושבת, מה אני אומרת, מה אני הולכת להגיד. קורא אותי.

ק ו ר א  א ו ת י.

וזה מפחיד אותי. זה עושה לי צמרמורת.

כשהוא מסתכל אליי ככה, בפנים, כלכך עמוק. נוגע בי בלי להושיט יד. כשהוא מסתכל עליי, או הסתכל, פעם, ועיניו חייכו, מן, חיוך של, רווחה שכזאת. נינוחות. שלווה.

ואולי לא, ואולי לכולם.

ואולי ראה בי את הדברים שאף אחד אחר לא ראה, את הדברים שכלכך רציתי שיראו בי ונסתרו מעיניי כולם.

ואולי לא.

ואולי עבר כבר.

[אל תתאמצו להגיב, אין על מה]