"מצאת לעצמך זמן להתקשר"

"למה, לאן את הולכת?"

"הופעה"

"של?"

"הדג נחש, היהודים.."

"בעיר הנוער ברעננה?"

"כן"

"טוב, תהני"

"היי, מה רצית?"

"משעמם לי"

"אהה"

"ממש משעמם לי"

"אני פשוט בשיחה"

"באמת?"

"כן"

"עם מי?"

"ליאת"

"אה. לא, כי זה היום החופשי היחיד שלי בשבוע, פעם ראשונה שיש לי זמן פנוי"

"אהא"

"טוב, ביי"

ואז, בהחלטה מטורפת של חוסר מעש, עשיתי מה שכל אדם באשר הוא היה עושה בעת שעמום.

הלכתי לאכול.

שניצל תירס, קצת קטשופ שהטעם קצת מרגיש ישן. לא בפן הנוסטלגי, יותר מזכיר תאריך תפוגה.

(שזה כן די הגיוני אחרי ששלשום -סליחה, לא, זה היה אתמול, אמא- פיניתי מהמקפיא כמה גבינות שהפסיקו את נעוריהן בסביבות תחילת אוגוסט, ואז הגשתי חומוס לאנשים ופתאום עושים "תאריך אחרון לשימוש ה3.9.2004!?" ומרגיש לא נעים. אז המקרר ריק מדברים אכילים, ואני לא מדברת על אכילים-לעיסים, אלא על אכילים-ללא קלקול קיבה)

מה עושים, מה עושים, מה השעה? אוי, אולי נלך לראות את השקיעה?

פתחתי דלת, אך אבוי! חושך בחוץ!

לעזאזל, מי גנב לי את השקיעה?! איך יכול להיות שכבר חושך?! הרגע חזרתי מבצפר! ממשלה מטומטמת.

אה, נכון, שעון חורף, מחשיכים לפני הזמן.

...

..

.

חורף!!

פתאום היתה רוח בבית (סבתא?), והיה לי קצת קריר כי הייתי עם גופיה, וכל החושך בחוץ והכל, ונורא נורא התחשק לי חורף, או לפחות סתיו שכזה.

מה יש בחורף שאין עכשיו? מרק חם, צעיפים, קרמבו, רוח, גשם.

טוב, גשם נפסול, בחדשות אפילו לא הגיעו לתקופה שמדברים על שמחר יהיה גשם, ואז חם, אבל מחרתיים כן, ואז חם, ומה עם שבוע הבא, אבל לא, נחשו מה? זה ישראל פה, יש חלקים עם מדבר וגמלים. לא בריטניה.

ואם אין גשם אז אין קרמבו, הרי זה מאכל שגדל על שיחי קרמבו מיוחדים שנראים בשטח רק אחרי הגשם הראשון.

מה נשאר?

אז הכנתי מרק (משקית, כמובן, אמא לא הצליחה לשרוף מרק משלה), מילאתי את הכוס עד הסוף בשקדי מרק (שמנה, מתי כבר תקיאי) (סתם צחקתי, די ;[) והלכתי לחפש מקום עם הרגשה סתוית.

פתחתי חלון, בחדר האינטימי שלי והחנוק לחלוטין, כאילו היה שר רנדומלי בממשלה שבדיוק מצאו איזה קלטת שלו שהוא מנסה, למשל, להפליל איזה שר אחר בממשלה, שלמשל, אה, אה, אה, טוב אין לי כוח לסיים את זה, אריק שרון דובי, ביי ביי.

אה, איפה הייתי לפני הבדיחה הכושלת?

פתחתי חלון, הצטצמתי עליו, ושתיתי כוס מרק להנאתי.

זה נמאס מתישהו, במיוחד כי השכנה ליד והבת שלה עשו תחרות מי תעשה לי יותר כואב באוזן, משהו בסגנון כוכב נולד (צטטו אותי, השנינות שלי חותכת את האוויר עם כף! לא, רגע, מה?).

הלכתי לראות טלוויזיה, משהו שלא עשיתי שנים. בדיוק התחיל צער גידול בנות. נורא רציתי להשאר לשיר פתיחה שמדבר על אחווה, ואהבה, ועל חשיבות המשפחה בהומניות מקסימה כשזאת שכל לב יהודי ישמח ויצהל בחזו, אבל העדפתי לקנח את האף.

העלילה היתה דומה למה שזכרתי משנים קודמות. אחת הדמויות עושה משהו נורא רע שנוגד את ערכי המשפחה ושאר חרא מהטלוויזיה החינוכית (חהחה, יש לך פחות רייטינג מאקזיט, ושם משתמשים בפלוצים לפרסום, זוינת!!), מרגישה רע, מתלבטת, זה חוזר אליה כמו שעומרי שרון חזר למקרר (נו, בומרנג), מתוודה לפני מי שהיא עשתה לו רע, הוא כועס, סולח, ואז כל המשפחה באה והם מתחבקים ומתנשקים ואז האבא אומר לבנות "אתן כלכך דומות לאמא שלכן", ושוב מתחבקים ומתנשקים, ואי שם פיסטוק מקיא את נשמתו וצועק "חמורים!!".

ואז היה אריזה משפחתית, וזה היה די נחמד כי נזכרתי בסטיב ארקל וכמה שהוא סמל מין, ושהוא כזה חננה מוקצץ ושהוא כזה אוהב את הכושית הזאתי שנורא דומה לביצה שמה, וכולם מתלבשים כלכך רע כי זה שנות ה90 וזו טלוויזיה (נו, כאילו מישהי מהכיתה שלי לא באה לפני כמה ימים כאילו היא היתה מנורת שולחן, אז לכו תדעו, מי אני שאשווה).

וזה נורא עשה לי טוב על הלב, כי נזכרתי באחד הפרקים האחרונים כשלורה (טוב נו, אני יודעת את השמות של כולם, אני לא מגניבה בכלל, אני סתם פקצה, ואני שומעת רוני סופרסטאר בזמני החופשי, אוקיי?) (חהחה, עבדתי עליכם, אין לי זמן חופשי) צריכה לבחור עם מי היא מתחתנת, עם סטיב או עם הגרסא המגניבה ברמות שלו, סטפן. ואז היא בחרה בסטיב, והם התחתנו בדיסנילנד, וזה, שוב חינוכי, אבל זה נורא שימח אותי כי נורא אהבתי אותו אז, כזה גיק מוקצן, ובלי הרבה שנאה עצמית. והרי ידוע שכל אחד מאיתנו מרגיש לפעמים קצת כמו סטיב ארקל קטן וממושקף, ובכל אחד מאיתנו יש את החשק הזה משום מקום, להרים את המכנסיים ולשחק ב"שפשף את הפטמות".

וזהו.

דבר טיפשי שעשיתי:

אמא התקשרה, אמרה שהיא שכחה את הפלאפון בבית, ואם אני יכולה להוציא ממנו איזה מספר ולהביא לה זה יהיה נהדר.

אז ירדתי, לקחתי את הפלאפון, מצאתי את אותו יניב אנעארף והמספר שלו, והתקשרתי לאמא כדי להגיד לה.

ואז הטלפון צלצל וזה נורא עצבן אותי כי איבדתי את המספר, ואז עניתי ולא שמעתי כלום, חוץ מאיזה זמזום.

אחרי שלוש שניות זיהיתי את המספר של עצמי על הצג, והרגשתי נורא מטומטמת.

עוד דבר טיפשי שעשיתי:

באתי לבצפר, החלפתי מכנס, נכנסתי לאולם ספורט והתיישבתי, מחכה לשיעור. ספורט. אני חושבת שלראשונה מכיתה ט'?

המורה אפילו לא התעכבה על השם שלי עד שהזכרתי לה שאני כאן, היי, תראי אותי, זה כמעט טריינינג. היא בהתה בי כמה שניות מנסה לזהות את הפרצוף שלי (מאיזה סרט, אולי? הכלה של צ'אקי, שמעת?), ואז אמרה איזה משהו לסבי ודבילי כמו "יפה, מתאים לך" בעודה סוקרת לי את הירך. היי, זה שלי, לכי משם.

ואז השתתפתי בספורט, והיה חם, והזעתי, אבל היה כיף.

ואז חזרתי הביתה 4וחצי, וזה כבר לא.

כבר 9, ועדיין לא יצאתי מהבית, ועדיין לא הלכתי לחד"כ כמו שרציתי, ואני עדיין שוקלת 60 ועדיין אין גשם!

מה נסגר איתך, אלוהים?

"בוא נשחק ב'היית עושה אותה'"

"טוב"

"היית עושה אותה?"

"לא"

"למה? היא כוסית"

"כן, אבל תראי את הפרצוף שלה"

"כן, אמרו לי משהו על זה אבל לא הבנתי. היא לא מכוערת!"

"וואי, כן, תראי איזה פנים יש לה"

"מה רע בפנים שלה?"

"הם.. גדולים, הם על כל הפרצוף! אנחנו קוראים לה פני-פנים"