הכי קשה לי עם זה שאני חושבת שאולי אני עושה טעות. אולי כל התפקיד הזה, אולי כל הצבא הזה זו טעות. ילדים לא אמורים לסכן את החיים שלהם בשביל דברים כאלו גדולים בגיל 18, 19, 20. ילד בן 20, שעוד מתווכח עם ההורים שלו על האוטו ועל זה שהחדר לא מסודר, ועוד לפעמים מתבייש מבחורות וטועה המון ויש לו עוד הרבה ללמוד, לא אמור ללחום במציאות הנוראית הזאת בשטחים.

אני יודעת שזה נכון כי זה הדבר היחיד. כי אם לא אנחנו נעשה את זה, אז מי כן? שזו המציאות, ואין מה לעשות, המדינה שלנו לא מאפשרת מצב של צבא בהתנדבות, אנחנו צריכים לוחמים. מצד שני, זה כלכך לא הגיוני, להסתער כנגד אש, ללכת נגד יצר ההשרדות הבסיסי..

לא יצא לי להעביר הרבה מחזורים בכלל, כולה 3, אבל לאט לאט אני מפתחת את דמות המפקדת. ואחד הדברים שיצא לי לעשות לאחרונה זה שיחה עם המצטיין שלי אחרי טקס הסיום של השבוע. אני לא אוהבת את המוסד הזה, של מצטייני צוות. אני לא חושבת שזה אמור לעניין אותנו בכלל, ואחרי הטקס האחרון עם האמריקאים שהם באמת לא הבינו מה הטעם של אחד שמצטיין ומה עם כל הצוות, באמת אני לא מעריצה גדולה של זה. אבל הישראלים כן, וזה מלהיב אותם ומרגש וכפיים וזו המסורת ואלו הציפיות, אז זה דברים שממשיכים לקרות שנים בגדנ"ע ובצבא, אז כן ממשיכים. שנשבור מסורות?

אבל חשוב לי לעשות את השיחה הזאת. בדר"כ המצטיינים שלי הם לא אלו שעושים הכי הרבה רעש, אני אוהבת לבחור את השקטים. את אלו שבשקט עושים את מה שנאמר להם, את אלו שבלי יותר מידי קרנבלים ותשומת לב בוחרים לעזור לחברים שלהם, שמבינים שחייל טוב זה לא זה שבהכרח עומד טוב או צועק הכי חזק, אבל נרתמים לכל משימה. זה ממש מרגש בעיניי, כי אני לא תמיד הגעתי לתובנה הזאת, בעיקר לא ב5 ימים. אני גם מעריצה גדולה של חיזוקים חיוביים, כמו ששמתם לב בכמה שנים האחרונות, ואני יודעת ששיחה כזאת עם המפקדת שלי היתה מפיחה בי הרבה, אז זה נראה לי חשוב.

לפעמים זה די גורע. אמרתי, אני אוהבת את השקטים והצנועים, ומן הסתם זה גורם להם להיות צנועים קצת פחות ולפעמים גם לא שקטים. למי שאמרתי לו שאני רואה בו מנהיג, פתאום עשה את זה קצת בהכרח כזה מול הקבוצה וכו', בטח הבנתם אותי. אבל לכל דבר יש חסרונות, והדברים האלו זה בקטנה. אז שקצת יחושו, מה יש, כל עוד זה קצת זה עוד בסדר, וזה בדר"כ לא מוריד מהתכונות שהיו להם לפני, וזה מבורך.

המחזור האחרון שהעברתי היה לאמריקאים. אחרי הטקס סיום החפוז לפנות בוקר, שניה לפני הארוחה קראתי למצטיין שלי מחוץ לחדר אוכל ואמרתי לו למה לדעתי בחרתי בו כמצטיין. הילד הזה, עם הכיפה והציציות אבל שלא היה מתפלל בבוקר בכלל (עניין של קודים כנראה), מאוד הרשים אותי. הוא תמיד היה צועק הכי חזק, נרתם לכל משימה, עזר תמיד לחברי קבוצה שלו (בעיקר חברות) וגם של קבוצה אחרת, ובעיקר לא עשה את הדברים מתוך הערצה לצבא. בסיכום שבוע שלו, בדברים שהוא היה מוותר עליהם, אמר "i'm not a big fan of guns" למרות שהוא ירה מצויין. השיעורים על הארץ והיהדות מאוד השפיעו עליו, ובאמת ראיתי שהוא מתלבט בשאלת האחריות שלו על הארץ, שזה דברים שגם מעבר לים מאוד מעסיקים אותו, וזה מרשים, כי אין הרבה אנשים שחיים כאן וזה מעסיק אותם ככה.

אמרתי לו את זה. שזה ממש יפה בעיניי איך שהוא תמיד נרתם ומתנדב ככה, שגם אני לא מעריצה גדולה של רובים, שראיתי בו באמת מנהיג טבעי בקבוצה, כבנאדם, ובעיקר שאני לא אומרת לו לעשות שום דבר, אבל אני חושבת שאם הוא יחליט להתגייס, הוא יהיה חייל מצויין.

זה הכי מפחיד אותי. עוד 5-6 שנים לראות את התמונות שלהם בעיתון. שלו ושל המצטיין בשבוע הקודם שרצה להגיע לטייס ואמרתי לו שאני ממש חושבת שהוא מתאים לזה, או לכל מקום בצבא שהוא ירצה להגיע אליו, או של ההוא בשבוע הראשון שאמר "אם אני מתגייס, אז וואלה, רק לקרבי". כל מיני כאלו. אני יודעת שאני לא הגורם היחיד, אבל השבוע הזה הוא ממש משהו שילדים בגיל הזה מצפים אליו, וממש משפיע להם על ההערכה לצבא, למרות שזו כולה דמה טירונות 02. זה מדהים בעיניי שבנאדם שלא חשב שהוא מסוגל ולא חשב בכלל לכיוון, יבין ב5 ימים שזו האחריות שלו על המדינה, וזה גם משהו שהוא מסוגל ויכול וחייב לעשות. אבל בואו לא נברח מזה, מה יקרה אם? לראות את התמונות שלהם בעיתון, לא משנה איך, ולדעת שלי היתה יד בדבר, בפגיעתו/מותו של בנאדם.. זה נורא.

ואולי כל התפקיד שאני עושה הוא לא נכון? הוא איזה שקר שמעצים את כל האשליה הצבאית הזה?..

לא יודעת. מבלבל. דיסוננס. מצד שני, גם לדעת שזה חשוב, גם לחשוב על זה שהכי מרגש שעוד שנתיים איזה חייל יבואו ויזהה אותך בתור "היי, המפקדת!", למרות שאני ממש לא זוכרת את שלי אבל לא נורא.

בכל אופן זה מה אשני עושה ונצטרך להתמודד ולמצוא תשובות תוך כדי. אז לא נורא.

הפיגוע אתמול היה כמו תפוח שנופל בבטן, איזה ניפוץ של אשליה. נסעתי לקחת את אמא מהרכבת, חיפשתי שיר מעניין ונפלתי על החדשות. זה היה בשעה הראשונה אחרי שזה קרה ועדיין לא היה ברור-נפגעים, פצועים, הרוגים? אף אחד לא רצה להגיד משהו מחייב עוד לפני שידעו, והכל היה ממש מעורפל.

זה החזיר אותי ברגע ל2002, לשנות האינתיפאדה הנוראיות. מצד אחד אני חושבת שלחיות במרכז זו בועה וכועסת על עצמי שלמרות שהדרום אדום, המרכז פשוט לא. כמה שזה רחוק ממני. מצד שני אני נזכרת בשנים הנוראיות האלו אז.

הייתי בכיתה ח' ברוב הזמן הזה. גם ז' וגם ט' וי', ופיגוע בקניון השרון גם היה שהייתי בי"ב (וי"א, וז'..), ולפעמים הייתי יותר קרובה או פחות, אבל כולנו היינו שם. כשאמא שלי נכנסה לאוטו ואמרתי לה "היה פיגוע", והדו שיח היה מאוד דומה למה שהיה אז, כמו לעשות משהו שלמרות שלא עשית מלא זמן אתה זוכר איך הוא הולך. מעלים באוב דברים ישנים, חששות. כמה הרוגים? איך זה קרה? אה, זה היה פיגוע ירי?

זה היה נורא אז, באמת, כלכך מזעזע שבכלל לא קלטנו. ש3-4 הרוגים נחשב פיגוע קל. שרמת הזעזוע שלנו היתה תלויה בhow low can you go. אני זוכרת כמה פעמים בכיתי, הכל כבר מתערפל ומתערבב מאז- אם זה היה ירושליים או חיפה או ת"א או נתניה.. את הימים האלו שכל יום זה היה קורה מחדש.

והבטחון התעצם והחיילים שכבר הפכו להיות אנחנו, למדו לסכל 100% מהפיגועים, שזה בכלל בלתי נתפס. ובינתיים הזירה הפכה להיות שדרות ושער הנגב, ואחרכך הצפון הרחוק והפחות רחוק, או בתוך לבנון, ושוב הדרום. ומידי פעם עוד הבליח איזה הרוג פה או שם בנסיון שלא הצליח להסתכל על ידינו. אבל זה התרחק, והמרכז חזר להיות מה שהוא יודע לעשות הכי טוב- להדחיק ולהנות בלי פחד.

והנה שוב זה חוזר. אני נוהגת ומדמיינת את הכותרות של מחר- משפט מחץ לבן על רקע אדום ותמונות. על פי התיאור אני מנסחת לי בראש את המאפיינים שלהם: צעירים דתיים, חייכנים, כיפות, בהירי פנים ושיניים. אולי עוד כמה שנים יתגייסו, אולי לא. כמו שגם אז היה אפשר לנחש איך יראו רוב הנפגעים על פי המקום והשעה והזמן הכללי יותר..

"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא", קצת מפחיד. אולי זה חוזר? אולי לא? אולי זה סתם מאבק שלנצח לא יפסק?

האם הקללה שלנצח נאכל חרב אכן נכונה? רציתי להגיד שרק שנים יגידו, אבל אולי זה לא השנים, אולי זה אותם צעירים חייכנים עם כתפיים רחבות ועיניים חיות שעל חוד נחישותם זה יקבע? שלראשונה הם כלכך לא רחוקים ממני, ובחור שנהרג בן 20 גדול ממני רק בחצי שנה.. עלינו זה יקבע, וזה מפחיד נורא להבין איך הספקנו לגדול כלכך, כמה קל היה להסתכל על חייל ברכבת ולהרגיש בטוח, ועכשיו בתור חיילת להבין שמבפנים זה הרבה יותר מסובך ומורכב? תסלחו לי על הקיטש והקלישאות שזורמות פה, קשה לי לנסות ולהגדיר את כל זה.

ומה עם הילדים שבאים כל שבוע? נראים בני 13, לא בני 17. מה לאמריקאים ולמציאות המטורפת שמתרחשת פה כל יום? מה לילד הזה שדיברתי איתו לפני כמה פסקאות ולכל זה? אולי כל העניין הוא טעות?

מבלבל נורא.