 לא היה לי דבר להציע לאיש פרט לבלבול שלי עצמי |
| 6/2003
 ואקום. אני מרגישה יותר ריקנות משאי פעם הרגשתי.
לא, אני מגזימה.
אני סתם מרגישה ריקנות, עד כדי גיחוך. חוסר מטרה בחיים, חוסר תועלת, חוסר טואולט (זה הבדיחות הריקות שלי).
אני מרגישה כמו ואקום אחד גדול, מתה מבחוץ וכלום מבפנים. חלל. נאדה. אפס.
החופש מתחיל להשפיע עלי. כמו חופש חנוכה (שהיה בכלל הסיבה שפתחתי את הבלוג המטומטם הזה) שכמעט השתגעתי מהשגרה. כל יום קמים ב12, אוכלים ארוחת בוקר, בוהים במחשב, מסתובבים בגנש או משו והולכים לישון ב3-4, כי אי אפשר.
אז, הוצלתי על ידי אירוע עם ידיד שלי והעובדה שהחופש נגמר. ועכשיו? חודשיים שלמים?
אומנם אלך לגיוסים ביסודי בישוב כל בוקר ככה, אבל אח"כ? חוצמזה, להסתכל על הקומונרים שלי עושה לי מועקה בלב, שאני יודעת שהם מחביאים איזה נובלס בתיק. והרי מי שמכיר אותי ואת כל השריטות במוח שלי יודע כמה ההערכה שלי כלפי מישו מעשן נמוכה.
הרגל מגעיל. תחנקו.
והיום גם זאתי שאני עושה לה בייביסיטר הודיעה שהיום זה בסדר, והיא לא צריכה אותי-והנה הלכו לי 30 שקל ואיזו אטרקציה.
ויום שבת? קורס מד"צים. הקורס מד"צים, ששנים אני מחכה בסתר, סופרת את הימים, הלילות, הכבשים שנדחפות פנימה-הכל בשבילו. והנה הוא-במרחק של פחות משבוע. ואני פ ו ח ד ת.
שאני אביא את הדברים הלא נכונים, שאני לא אמצא חברים, שאני לא אהנה, שאני אהיה לבד לבד לבד. שיקרע לי המכנס בתחת, כמו שהוא תמיד עושה. שאנשים יתעצבנו ממני, כמו שהם תמיד עושים.
12 יום. פעם זה נראה לי כלום, ולא הבנתי מה כולם מתלהבים. ועכשיו? זה דופק לי במוח. 12 יום. 12 יום. זה לצאת ביום שבת ולחזור ביום רביעי, לא הזה, אחריו.
וכולם מאוהבים, וכולם מגשימים משאלות. לפוסטי יש חבר, והנה חיפושה, שהייתה בוכה לי שתשאר לבד עכשיו נמצאת בבית מתה מקנאה כי חבר שלה מדבר שניה עם מישי אחרת, וקים תפסה את ספנסבוי מתחת לציפורניים, ואפילו תתי השתרמטה לה באיזו סמטה חשוכה בקניון עם גברבר מלוטש.
וכולם מאוהבים סביבי, ורק אני ריקה מהכל. ועכשיו? עכשיו רק יוני. יש עוד חודשיים To Go.
אל תגידו שזה יעבור, שזה יגיע, שאני לא צריכה לחפש את זה-זה ימצא אותי, כי ניסיתי את זה. וזה לא עבד.
וזה גם לא יעבוד.
כי כבר שלוש שנים אני מחכה, מפזרת נעלי זכוכית בכל מדרגה נסתרת-ועדיין אף נסיך על שום סוס לא בא לחפש אותי. זה בטח בגלל הזקן.
עננה. בשבר ענן.
איזה שנונה אני.
| |
|