ירדתי אתמול בתחנה הלא נכונה והייתי צריכה ללכת מרעננה צפון לרעננה דרום על הכביש הראשי.

בטעות לא נכנסתי אתמול לשיעור ראשון כי חיכיתי למשהו שלא היה, ולא באמת אכפת לי.

בטעות הלכתי אתמול איזה רחוב שלם מכפר סבא ברגל, וייצמן משהו, שלושתרבעי שעה.

(אבל איזה מגניב זה להגיד שלושתרה. סטייליסטי משהו, אבל מגניב)

במקום לתפוס אוטובוס מהקניון (29) לתחנה, משם 641/921, פספסנו תחנה ועוד תחנה, ויצא שהלכנו מהקניון עד התחנה המרכזית ברגל.

והגענו לפני הזמן.

בטעות חזרתי הביתה אתמול ב23:00, ולא ב21:00.

בטעות שכחתי להתכונן לבוחן שלי בסוציולוגיה שמתקיים, אממ, היום.

בטעות במקום להתארגן ולישון, מקסימום עד אחתעשרהוחצי-שתייםעשרה, נרדמתי באחת, כי מצאתי משהו מגניב שיעסיק אותי כל הזמן הזה.

בטעות קמתי 20 דקות יותר מאוחר.

ולא מצאתי מה ללבוש. ("את כלכך מתעסקת במראה החיצוני, שזה מפחיד")

ואיחרתי את ההסעה. בטעות פחות.

וכשאבא התחיל לצעוק עלי כמה אני חרא של ילדה וכמה אי אפשר איתי ואת כל הזלזולים הקבועים שלו שמורידים אותי רמה אחת פחות משאר בני האדם, כי יש לי בעיות בעמידה בזמנים, ואמר לי "יאללה, תכנסי לאוטו" ששוב יסיע אותי לבצפר, אמרתי לו לא.

אולי אני לא תמיד פועלת כמו שצריך, ולא תמיד עושה את ההחלטות הנכונות, אבל כבוד? יש לי. וגם אם זה אומר שאני אוותר על שיעור ספרות אחד. (ועוד אחד אתמול).

אה, ואתמול? כשהלכתי את רחבי כפר סבא?

כלכך נהניתי. נורא.

(ואכלתי פיצה ושתיתי מיץ נורא טעים. אה, ודיברתי על שואה וכאלה)

עכשיו רק נשאר את הבוחן היום, וחוזרים ב2, ונסיים עם זה כבר.

(אבל באמת שלא התכוננתי)

איזה נחמד זה לאכול ארוחת בוקר, בבוקר.