עדיין לא החלטתי אם אני רוצה להיות קצינה או לא רוצה להיות קצינה, ופתאום אומרים לי שאני צריכה להחליט וממש ממש עכשיו. "את לא יכולה ללכת סתם למבד"קים, את פשוט תתפסי את המקום של מישהו אחר"

ואז סיכום ראיון עם המפקד בסיס, שרק מבהיר לי כמה קצת זמן יש לי. ושאני צריכה להחליט ממש עכשיו. "קחי את השבועיים האלו, תתייעצי ותחשבי"

"אני פשוט לא יודעת אם אני מתאימה או לא"

"אני אגיד לך את זה ככה: את לא המועמדת המובילה שלנו לקצונה, אבל אם תשתפרי בדברים שאמרנו לך.." או משהו בסגנון, ובקיצור- אף אחד כמעט לא יוצא לקצונה, בצו ראשון הפצצתי בלזהות כמה קוביות יש בתמונה,אז כל השאר לא משנה כמעט.

ופתאום הכל נופל עלי בבום, כל הלבטים האלו שאני סוחבת כבר חודש-חודשיים ואני צריכה להחליט. ופתאום הבנתי שכמעט לא שיתפתי אף אחד בלבטים.

זה היה לפני שבועיים, ומאז אותו סיכום ראיון (שקרה מיד שהגעתי לבסיס בראשון בצהריים) קרה לי מה שקורה בשבוע פגרה קלאסי: הקפיצו אותי לעמוד מול 3 צוותים, הוקפצתי למטווח, הוקפצתי לכיבוי אורות, הוקפצתי ב4 בבוקר שחניכים החליטו להתעורר, הוקפצתי יום אחרי זה ללוות נסיעה לאיזה 8 שעות, ובסופו של דבר: הקופצתי גם להדרכה. אכן, פגרה קלאסית.

ולא יודעת מה קרה בהדרכה הזאת, היתה די רגילה, חברה נורמטיביים, לא כלכך היו ממושמעים (מה כבר אפשר לבנות ביומיים וחצי?) אבל מאוד אהבו אותי, ולא היה כזה נורא. (הכי מגניב שבסוף שבוע באים חניכים ואומרים לי שאיתי הם הכי היו רוצים להיות)

מה רציתי להגיד? שאני לא יודעת מה היה באותו שבוע, אבל כאילו פתאום ירד לי מכל הסיפור של קבוצה. אלוהים יודע מה קרה שם, באמת שום דבר מיוחד, ופתאום הבטתי בפכחון מול עצמי וחשבתי: מה אני סתומה? על מי אני עובדת? אני סתם רוצה להוכיח לעצמי משהו. למה לי להכנס לזה? אני אוהבת את התפקיד שלי ואי אוהבת להיות בבסיס, ולא יודעת אם אני רוצה לקחת את הסיכון. כל הלבטים האלו, בשביל מה? בעיקר בשביל היוקרה. בשביל הארון. בשביל המשפחה והמכרים וההורים. להגיד שיכולתי, תראו, עברתי קק"צ. וזה הדבר הכי חשוב? הרי ברור שכרמל תעשה את זה הרבה יורת בקלות ותהיה קצינה הרבה יותר טובה ממני. אז בשביל מה?

פתאום הכל נראה לי כלכך בבירור.

ואז השבוע דיברתי עם כרמל והיא אמרה: אה, בקשר לאחוזים, יש בעיה. אני לא רוצה לצאת לקצונה, אז הכל הסתדר.

מה הסתדר, מה?! מה הסתדר יא רבאק! ופתאום שוב הכל בבלבלות, ושוב הכל בעיה. דווקא שדברים נראו לי בבירור.

והכי מוזר (וזה בעצם מה שהתכוונתי לכתוב עליו כאן) שדווקא הקטע של הפרק משימה זה לא ההתלבטות הגדולה שלי. "מה, את לא רוצה לצאת לפרק משימה?" לא יודעת. אולי. כרגע לא בוער. אני נהנית בבסיס, אני נהנית בצבא, בתפקיד, ביום יום ששוחק, אבל מה שוחק, אני מרגישה הרבה יותר גדולה וחיה וצעירה מאשר בחווה. כל מפגש עם הגרעין רק מעציב אותי: אני יודעת איך אני רוצה לחיות,א ני יודעת איזה מערכות יחסים אני רוצה עם האשים שבחיים שלי, ודאמיט, זה כלכך הפוך למה שקורה איתנו. וכל אחד פשוט עסוק בתוך עצמו  ואנחנו מתעסקים בשטויות, ואני באמת לאסתם בוכה "הכל חרא ונמאס לי ביי" ובאמת מסה לתקן את זה: לגשת לאנשים שרחוקים, להתקשר, להעלות נושאים, לדרוש, לעשות קצת כיף ושמח, אבל כל האווירה כלכך מדכאת (מלשון דיכוי) ואנשים מסתכלים עלי במבט המיואש: מה, את בסדר? למה את לא עצובה? מה הקטע שלך? או מחפשים את המקומות שאני אתעצבן ואשבר כדי להוכיח איזה משהו בראש שלהם, שהנה, שוב הכל חרא.

וזה מפחיד אותי. אני באמת יודעת מה אני רוצה בחיים ואנימפחדת להודות אבל אני גם חושבת שאני יודעתמה צריך להיות המעשה הנכון עכשיו, מבחינת מה שאמרתי קודם, אבל זה מפחיד אותי ממש. מבחינה מעשית, תאורטית, התמודדותית, הכל. ולא מתוך ייאוש מהצורה הזאת, ואולי כן בעצם? אני פשוט רוצה חיים מפתחים ולא אלו. לא שאני אומרת שבקבוצה אי אפשר להתפתח, אפשר ממש, אבל לא נראה לי שבקבוצה הזאתי.

ובצבא הכל הרבה יותר קל ופשוט, במיוחד המגע עם אנשים מהעולם הזה, החיצון, ופתאום התנועה נראית לי כמו איזו כת מזעזעת, כל פעם שאני נזכרת בחווה עולה יל בראש התמונה של הבית הזה, החום, חשוך ואפלולי או שמח בצורה פתטית, כל השיחות גרעין המזעזעות האלו, כל הפעמים שבכיתי, כמעט כל יום, כמה רחא אכלתי שם, בבית, ביומיום השוחק במדבר.. זה היה שווה את זה? זה החיים שאני רוצה לחיות?

וטוב לי, באמת שטוב יל בצבא. אנשים כל הזמן פוגשים אותי ואומרים שאני קורנת, ואני לא צריכה אישורים חיצוניים, אני יודעת שהרבה יותר טוב לי בעצמי. גם הנושאים שאני מתעסקת בהם.. לא יודעת, הכל הרבה יותר מואר וקל, גם הדברים הכי קשים, הרבה יותר מופשט וצעיר. וואו, צעיר זו המילה, אני מרגישה כלכך הרבה יותר צעירה,וזה לא שלא מתמודדים על דברים, מתמודדים, ויש דרישה, וואחד דרישה, אבל היא מותאמת למי שאנחנו. לאנשים בני 19-20-21. אני לא מרגישה חרא ושונאת את עצמי ומרגישה שהרסתי את כל העולם כי לא היה X בקן Y, כמו שהרגשתי שנה שעברה. אפילו זכורה לי איזו סיטואציה, היום היא נשמעת לי מזעזעת, שהיה איזה סופשבוע חשוב בקן, ה3 ימים האחרונים להרשמה לאיזה טיול, ומי שהיה איתי בצוות היתה לו איזו אזכרה, ורק אני נשארתי, ו9פתאום אמא שלי התקשרה וספרה לי שאבא שלי נכנס לבית חולים, לא ברור למה בדיוק. ואני זוכרת את היום המבולבל הזה, בערך לפני שנה, ממש בימים אלו, והיה חם כלכך, ומבולבל, ואני זוכרת שממש התלבטתי מה לעשות. לחזור הביתה או לא? צריכים אותי בבית, אבל צריכים אותי בקן.. מה לעשות? היום זה מרגיש כמעט אבסורד, אבל אז זה היה כלכך חי.

(בסוף חזרתי, ובקושי, ובתנאים, ועם מלא עבודה בבית, ולא הספקתי באמת להיות נוכחת שם)

ומצד שני זה גם לא שלגמרי טוב לי בצבא. כאילו כן, אני שמחה וצוחקת (אני כל הזמן אומרת את זה, אבל זה דברים שלא בהכרח היו קורים בדר"כ), אבל גם מלא פעמים אני מוצאת את עצמי מטופשת ולבד. פתאום לא נוח לי, לא מתמקמת טוב בשיחה, ואנשים מדברים ואני קולטת אותם, אני קולטת אותם כלכך טוב (אני פשוט מצליחה להבין מה הקטע של אנשים ממש בקלות), וזה ממש מעציב אותי. אני ממש מצליחה לראות דינאמיקות, ומצליחה להבין: שההיא בעיקר אוהבת לשדר עגלגלות אימהית ורחף, ואחרת בעיקר נגררת, ולא יודעת איך הלגיד את זה- אני פשוט מבינה מה הקטע של הבנאדם שעומד מולי ממש טוב! ואז זה מעציב אותי נורא, כל השטויות של אנשים וכל הדינאמיקות החברתיות, ואז אין לי כוח לדבר בכלל. ובכלל דווקא בגלל שאני כלכך מתעקשת עם עצמי לא להתעצבן ולא לשבור את הכלים כל פעם שקשה ולראות את הבנאדם שממול ולא רק אותי, ולדרוש מעצמי להיות הרבה יותר ממה שאני, פתאום אני מרגישה פרווה, אתם מבינים? פעם לילך אמרה לי, עוד בי"ב: או שאוהבים אותך, או ששונאים אותך. את לא פרווה. ועכשיו.. לא יודעת. אפשר לאהוב אותי כי אני כלכך חמודה ומבינה וחכמה וצודקת, אבל אני גם יכולה להעלם אל הכלים כלכך מהר. אני יכולה להיות שם ואני יכולה גם לא. ובתכלס אנחנו גם נמשכים לחסרונות של אנשים מסביבנו, נכון?

ואז אני שואלת: מי אני בעצם? ולא יודעת. ואני מוצאת את עצמי יושבת מול אנשים ושולפת כל מיני עובדות עלי שלא כלכך קשורות לשיחה, אולי רק כדי להגיד: תראו, אני כאן. או אולי: תראו, אני כאן, ואני לא כמו כולם. ואז אולי זה קצת מוזר, אבל אני מבססת את מעמדי כלא קשורה, אבל לפחות יש לי מעמד. מבינים? ובדיוק שם אני לא מתמקמת.

והיה כלכך כיף בשבת בבסיס (אני חולה על שבתות בבסיס, לפחות עם הסגל שבת שאני נמצאת איתו), ובגלל שהייתי בשבועיים הדרכה בכלל לא הייתי בתודעת בית. והשבוע האחרון היה בכלל מדהים, וזה מדהים אותי איך משבוע לשבוע זה נהיה הרבה פחות קשה. "פשוט מתישהו זה מפסיק להיות הדבר הכי קשה בעולם" היה לי מדהים מחניכים ובניתי איתם צוות ממש חזק וקיבלתי מהם פידבקים כל הזמן, וגם מהאנשים שסובבים אותי, וזה לא תמיד קורה..

("בדיוק דיברנו על זה שאת מפקדת טובה. יש לך נוכחות")

ופתאום בית וכמה שכיף לחזור הביתה (במיוחד בצבא) ולרדת ממדים ובגדים אזרחיים (או אפילו לא: פשוט בגדים! סתם בגדים! הבגדים שלי! הם היו ככה הרבה לפני שהם היו אזרחיים) ולפזר את השיער, וזה תמיד כיף. אבל זה מזכיר גם את הדברים האחרים: והנה שישי והיה לי הרבה ציפיות מהבית ומהחג, ובא לי להתלבש יפה ולפרוק כל עול ולצאת לאנשהו: אבל עם מי? אבל לאן? והנה המציאות טופחת על פני: מאיה עם החבר, הילה עם תוכניות, רותם וליאור סוגרות והרי החדשות: אני לבד. מה לעשות, 12 שנים לא בדיוק ניסיתי ליצור קשרים, שנתיים לא עניין אותי בשיט חברים בגילי באיזור המגורים, ומעשים גוררים תוצאות. אבל אני ממש רוצה לצאת עכשיו, אבל עם מה?

ואגב הארבעה האחרונות: שהשאלה הראשונה בכל שיחה לשאול אם החבר שלה בבית או לא. לדעת שאם הוא בבית אז סביר להניח שלא נפגש. לחשוב שחברות של שנים (ואני מדברת על שנים! אני ומאיה חברות מכיתה ה', זה איזה פאקינג 8-10 שנים עם רובן) תעבור בכמה חודשים לבנאדם השני שאתה מתקשר אליו בפלאפון, כי הרמת אינטימיות ביננו שונה. לא לדעת אם זה צריך להיות ככה או לא. לבלות מלא סופי שבוע בכלום כי פשוט אין לי עם מי לצאת. לא לדבר על זה כדי לא להכנס לדכאון.

מיטה רחבה. בלילה לפני שאני נרדמת לכמוה לבנאדם שיחבק אותי מאחור. כמה זמן לא נרדמתי ככה. כמה זמן לא היה לי מגע עם מישהו בכלל. 8 חודשים מאז הפעם האחרונה שהתנשקתי עם מישהו, וזה היה הכי סתמי שבעולם בערך, וכמעט שנה וחצי מאז הקשר האחרון. זה מורכב העסק הזה, מצד אחד אני גאה בעצמי: 8 חודשים זה השיא שלי מאז הפעם הראשונה, וזה בעיקר אומר שאני לא אומרת כן לכל מי שאומר בואי, וזה ממש לא מובן מאליו. מצד שני, זה לא מוריד מהרגשת הבדידות. זה לא תחליף זול לפתרון שלה, אבל גאד דאמיט, בא לי חבר! אני יודעת שזה לא תיק חדש (או קיר), אבל אלוהים, כלכך קשה להרדם לבד.. במיוחד בהרגשת הלבדיות הסמויה הזאת ביום יום. במיוחד שאני מרגישה שאני פורחת וכלכך בא לי שמישהו יראה את זה. שמישהו כבר יראה בי את היופי הנסתר הזה, שילטף את השיער שלי, את הלחי, שיגיד שיש לי עיניים יפות (רק שאוהבים אותי מסכימים על זה, משום מה. אולי לא מפחדים להסתכל עלי/בי?). שאני בת 19 ורבע עוד מעט (ובמחזור של בני 20!) ועדיין לא. הלו, אתם מפספסים את השנים הכי יפות שלי כאן, שלום?! מפה זה רק ילך ויהיה יותר גרוע. ואני לא כזאת נוראית: אני לא נראית ממש רע, אני לא יותר מידי רזה אבל גם לא יותר מידי לא. אני חכמה ומצחיקה (למרות שבנושא הזה אני חושבת שאני היחידה שחושבת את זה) ותמיד יש לי מה להגיד ולאתגר ואני מסוגלת להתבונן לתוך נפש של אנשים כלכך פנימה שזה מפחיד. יש כאלו שאוהבים את זה. ולפעמים שאני עוברת ליד המראה אני אפילוחושבת שאני יפה. אבל רוב הזמן לא, אז אל תצפו.

ואני באמת חיה עכשיו, עזבו חבר או לא חבר, זה כלכך הרבה פחות מעניין, אני חיה עכשיו כלכך. מצליחה לקיים דברים בחיים שהרבה שנים ניסיתי וזנחתי, הרבה יותר מחייכת, הרבה פחות קרה לסביבה.. נכון מידי פעם אני נשברת ופתאום אין לי כוח להתמודד, אז אני אתעצבן על דברים טיפשיים, אבל פחות או יותר אני פורחת עכשיו יותר משעיתיח ב19 שנים האחרונות. ואני מפחדת לחיות ככה ולפספס את זה, כי אין לי חברים, כי אני שקטה מידי ופוחדת להתחבר, כי אני גם צריכה לממש את שאר הרצונות הלא ממומשים שלי ולא רק מה שהיומיום דורש ממני. ואני פוחדת לאבד את הכל פתאום, כי התקופה הזאת תעבור, כי החיים ייגמרו פתאום (אין מה לעשות: אני חרדתית, ולנצח אשאר כזאת), כי זה סתם לא כיף לחיות ככה. ואז מה?

קיצר, הבנתם מה רציתי להגיד? בעיקר לחיות ויותר מככה. בעיקר שכבר אביב עכשיו וכל השמש והאור אומרים לי: נו יאללה, למה את מחכה?

(עדכון: כמו התמונה הזאת. מצד אחד חופש וים וידיים ותלתלים ועפיפון וידיים פרושות אל על, ומצד שני- אל מי? אל מה? והשמיים אפורים, והנני, בצד)