לא היה לי דבר להציע לאיש פרט לבלבול שלי עצמי |
| 6/2003
 מגרד לי.
והיכן מגרד לי? (ב-ת-ח-ת!)
לא.
מתחת לציצי השמאלי, איפה שהחזייה שלי נגמרת. יופי, עכשיו גם החזייה עושה לי אלרגיות.
וגם העין הימנית, אפילו שאין שום דבר של ניקל שמה.
הא. הממ. נייט.
אני חושבת שהמועקה קצת עברה לי זמנית. הכל היה אע עד היום, ואחרי שיעור קצרצר (באמת קצרצר! וכמעט אחרון) עם המורה שלי, אני מרגישה יותר טוב.
אני מתה עליו :)
באמת גרם לי להרגיש יותר טוב. כנראה סתם היה חסר לי מישהו לדבר איתו (רק חבל שהזנחנו את הגיטרה בגלל זה).
לא הלכתי היום לגיוסים. לא התעוררתי. אחרי שעון מעורר שציפצף קצת יותר משעה, 3 טלפונים שניסו להעיר אותי, ואח שלי שבא לבדוק שאני לא מתה, התעוררתי לשמחת ההמון.
סליפינג ביוטי בתחת שלי.
אז מה כבר יש לי לעשות ב11 בבוקר? בהיתי בדברים, המשכתי לסדר את החדר (יהה, אני אגמור השבוע), הלכתי לאינקה סתם ישיבה והכל.
הם עשו שלטים, אני ראיתי טלוויזיה.
אפילו ראיתי הארי פוטר 2! טחח, איזה סרט גרוע.
המשכנו לתכנן את הפעולת פרידה לזיגי (גאונית! גאונית!), אתגרנו את השכל, ואחרי השיעור-עכשיו אני כאן.
מעלי, במטבח, יש עוגה. לאחר תחקיר מעמיק ("אמא, איזה עוגה?") גיליתי שזו עוגת מוס עם שוקולד, או משהו בסגנון.
יומולדת לסבתא. 79. כבוד.
כמעט בגיל של התנועה. טוב די, אני מכורה.
היום יש חלום אמריקאי. אני אוהבת את זה, זה נחמד :)
אפילו יותר, זו סדרה ממש טובה. דפקו לה שם מעאפן תחת, אבל היא באמת טובה. מעולה אפילו.
ועם השילוב המנצח של That '70 Show זה ממש אחלה.
לוק, מחלום אמריקאי זה קודי מילר. הקודי מילר. מסטודנט באדי (בגוף ראשון? משו כזה?).
כזה חמוד. לכיתה שלנו יש רגישות כלפיו, בגלל ילד אחד שכל הזמן מצייר אותו בכל מקום באובססיביות.
כאילו, היתה לכיתה שלי. שהיא היתה קיימת.
די, אני עוד אבכה. בו. הו.
אני אפסיק לזיין את השכל.
אני חושבת שהשתטחתי. אני כותבת כל יום, על שטויות. אוטוטו בלוגפופ. (ויוצר המושג-איבדתי אותך, וחבל, אתה טוב.)
לא זוכרת עוד מה רציתי לכתוב. חם.
עננה.
נ.ב.-אני כל הזמן שוכחת לשים את השרשרת אורז :/
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
