אוקיי, אני אפתח בשאלה לקוראים. כאילו, אליכם. כאילו, די.

טוב.

מי מכם אי פעם חשב על עצמו, ובין היתר הגדיר את עצמו כ"חסר בטחון עצמי"?

יותר נכון, מי לא.

אני לא חושבת שיש בנאדם בעולם הזה שאין לו את הבעיה הזאת, חוסר בטחון עצמי. בעצם, בת אדם, אני לא הכי בטוחה בקשר לבנים כי אני לא מכירה אותם עד כדי כך טוב, אבל אני לא אכליל.

חשבתי היום, על כלכך הרבה אנשים, שכל אחד מגדיר את עצמו ככה, חסר בטחון, ואצל כל אחד זה מתבטא או לא מתבטא אחרת, וכל אחד היה רוצה להיות כמו השני.

נגיד אחת שנורא נורא נורא חברותית, ויכולה לבוא לאנשים ולהיות הכי עצמה בעולם, או לפעמים, אין לי מושג איך היא עושה את זה, אבל מגיעה למקומות ציבוריים עם בוקסר, ולפעמים גם אופס, שכחה להוריד שערות. נשמע לכם מגעיל? מי אמר? למי אכפת? מתנהגת כמו עצמה.

ואיכשהו, מגדירה את עצמה כלכך חסרת בטחון. בטוחה שכל מי שאי פעם יהיה איתה יעזוב אותה, כל חבר, כל ידיד, שאף אחד לא אוהב אותה באמת. בטוחה שכולם שונאים אותה והם כלכך לא.

או אחת אחרת שהכי באה ומצחיקה פה, ומצחיקה שם, ואנדקדוטות לכל מקום, ומחבקת זה, ופה, ושם, ואנשים אוהבים אותה, וקשה להסביר, אבל אטרקטיבית שכזאת. ככה. ותמיד מתחברת עם כולם, ככה, ואף אחד אל שונא אותה בהתחלה, ובחוגים, בסמינרים, תמיד כולם אוהבים אותה, תמיד מוצאת לעצמה חברים.

ולעומת זאת, יורדת על אנשים כדי להרגיש יותר טוב עם עצמה, צוחקת עליהם וזה נחמד לה. או לא תהיה עם בנאדם אחד כשהיא מנסה להרשים בנאדם אחר, ותמיד להרשים, או, כשהייתי איתה באחד הסמינרים פתאום היא שותקת, אני שמה לב, ולא אומרת מילה, גם לא בפעולות, שותקת. ואני יודעת שיש לה מה להגיד, כי אני מכירה אותה, והיא בשקט. פרופיל כזה נמוך. ובכלל לפעמים מעדיפה לא להוציא מילה, לא להקריא, בגלל הגמגום. קצת מגמגמת, קורה, ירשה מאחד ההורים. כאילו אני לא, כאילו מישהו שם לב, והיא? מתיחסת לזה כאילו זה הדבר הכי נורא בעולם, כאילו, כאילו כל בנאדם שפוגש אותה ישר חושב 'אה, זאתי, היא מגמגמת זאתי', ומצקצקים בלשונם. ועוד לוחשת לי מה היה קורה אם לא הייתי נולדת עם הגמגום הזה, אם היה אחרת. הדבר השולי הזה, שבקושי שועמים אותו, אולי כשהיא בוכה או נסערת נורא, וגם זה בקושי, והיא מעדיפה לשתוק.

או זאתי שלא מוציאה מילה אף פעם, ולא מתווכחת, ואם יש חילוקי דעות מוותרת, ותמיד בצד, ותמיד מעדיפה שלא להכנס, ושותקת נורא. וכששואלים משהו כבר 'לא משנה, לא משנה', ועכשיו לא אוכלת כלום פתאום, בטוחה שהיא הכי שמנה, ולובשת חולצות כאלו גדולות. כלום לא אוכלת, כלום, ימים שלמים, ואם אומרים לה משהו אומרת שוב 'לא משנה, עזבי', ובורחת. ולמרות זה, בתאטרון, ומופיעה על במה, ונותנת מעצמה תנועה, קול, משחק. וגם בסמינרים תמיד מוצאת לעצמה חברים טובים, כי לא מפחדת.

או זאתי ששלמה עם הגוף שלה, ויש לה דימוי עצמי כמו שצריך, ולא מפחדת ללכת עם בגדים מסוימים, ולא מפחדת מהגוף שלה, למרות שקצת מלאה, וקצת שמנמונת, לא רציני, אבל גם לא בטן שטוחה, אבל לה? לא אכפת. ואז שואלת אותי, איך יכולת להגיד לו שאת אוהבת אותו, איך יכולת לספר רגשות, מאיפה הבאת את זה, זה מצמרר אותי.

או זאתי שהכי לא אכפת לה מה חושבים עליה ותעשה מה שבא לה ותסתובב עם מי שבא לה, ולא תפחד מאנשים מסוימים, אבל, הגיעה למצב עם מישהו כשהיא אמרה לו שהיא אוהבת אותו, והוא אמר לה שהוא אוהב אותה, ואז.. כלום. כל אחד פחד ליזום והם גררו את זה כמה חודשים עד שנגמר, נמאס.

ויש עוד כלכך הרבה.

ויש אותי. שיכולה לקנא בכל אחת מהן על כלכך המון. על זה שהיא לא מפחדת מעצמה, ועל זה שהיא קיבלה את הגוף שלה, על זה שהיא מתחברת עם אנשים, שהיא לא פוחדת להיות על במה, או להתחבר עם מי שבא לה, או עוד כלכך הרבה אנשים.

אני שעומדת שעה מול המראה בבוקר וכל בגד שעולה עלי רק מזכיר לי כמה אני יותר נוראית, וכמה אסור לי להתקיים, ואובססיבית למראה החיצוני שלי כמו החיים. ובטוחה שאני שמנה ובטוחה שאני מכוערת ויכולה להרוס לעצמי יום שלם רק אם באתי בחולצה שלא נראית לי, או בחירה לא נכונה, וכל מבט שאנשים מעבירים עליי בטוחה שהם מסתכלים על הפגמים וחושבים לעצמם 'איזה מכוערת, איזה בזבוז של בנאדם', וכל בנאדם שאומר לי שאני מכוערת, גם אם זה בצחוק, גם אם זה לא רציני, מתכווצת, יכולה לרצות למות. אם זה ערס בכיתה ז' שלא יודע מהחיים שלו וקורא לי קופה, אם זה אחד החברים שבצחוק מסנן 'אחח, יא שמנה'.

שבטוחה שכולם שונאים אותה, כל בנאדם שפוגש אותה, ובכל סמינר, כל חוג לא מתחברת עם אף אחד כמעט, כי לפעמים יותר מידי ולפעמים פחות מידי, ובסוף לבד, כי מפחדת, כי לא, כי החִבְרוּת שלי דפוק. ולא מסוגלת להסתכל בעיניים של אנשים, או שעיניים של אנשים יסתכלו עליי, שלא לדבר על לעמוד על במה, שהכי מפחדת שאנשים יכירו אותי לעומק, או אפילו קצת, כי יודעת שהם לא יאהבו את זה, שהכי מפחדת מה הם חושבים, הכי תלויה בחברה. לפעמים שואבת חוזק מחולשה של אחרים, לפעמים מטפסת על אחרים בדרך למעלה. זה לא חוסר בטחון עצמי?

אבל מצד שני, לא מפחדת להגיד מה שהיא חושבת. לפעמים יותר מידי. לא מתביישת בדיעה שלה, או במחשבות שלה, ויכולה לשקוע לויכוחים שעות, ויכולה להשתתף בפעולה לבד, החניך המעצבן הזה שתמיד מדבר? אני. ולא אכפת לי. (ובטוחה שכולם שונאים אותי בכלל זה, בלאט. איך אמר אחד מהכיתה? "די להתערב על כל דבר". שיזדיין, העיקר שיש לי דיעה)

ולא מתביישת באופי שלי, ולא מתביישת באישיות. נראה לי.

שאם אני רוצה משהו, אני יכולה ללכת איתו. ואם דופקים אותי, אז אני אתמרד, אז אני אגיד משהו, אז אני אצעק. כמו שאני מעבירה לאמא שלי עכשיו סיבות למה להתנגד לבוס שלה שרוצה שהיא תעיד עדות שקר במשפט, והיא לא מצליחה להגיד לו את זה לבד, ואני, אפילו לא בת 16, יכולה.

שאם אני מפתחת משהו עם מישהו, אני לא אפחד מזה, אני אזום. אני אזום פגישות, שיחות, דברים. אם זה פחות מוגזר, אם זה רק הדלקות, אני לא יותר מידי אפחד, מקשר, מהכל.

שהלכתי ואמרתי לזה שאהבתי, פעם, שאני אוהבת אותו. ככה סתם, בלי לדעת מה הוא יאמר. את זה שאמרתי לו, ואת זה שיידעתי, ובכל מקרה, זה מטורף. פשוט מטורף.

ואם אדבר, ושוב יתבלבלו לי המילים ואני אבלע אותם, והאותיות יתמזגו אחת עם השניה, והמשפט יהיה לא ברור, אני אחזור שוב, ושוב, ושוב, ולא אפחד. ואנסח מחדש, ואגיד "מה? רגע-" ואשכח מכל העניין.

וזה, בטחון עצמי?

וכל אחד רוצה את מה שאין לו, ואף אחד לא מושלם.

הזדהתם? אני מקווה שלא כתבתי שטויות.

לילהטוב ישראבלוג. תרגישו יותר טוב, כי גם אם, לא יודעת, הרגשתם חסרי בטחון, תדעו שנקודה חזקה אחת? בטוח יש לכם. אפילו יותר.

[ולפעמים מרגישה שמה שיוצא שאנשים שונאים אותי בגלל המקומות שיש לי בהם בטחון, ואז אני שוב מתכווצת. ושוב, אני עושה הכל לא נכון]