כמו בלון שניפחו אותו כל היום עד הסוף ואז עזבו, וכל היום הזה זה צילום איטי שלו בסלואו מושיין- איך הוא נמשך לצדדים ומתרוקן כולו החוצה.

דיברתי עם הילד ואנחנו נפגשים היום ואין לי כוח. והוא לא ילד ואולי אני וזו הבעיה ואין לי כוח. ואין לי כוח להוציא אוטו ואין לי כוח לנהוג ואין לי כוח ת"א ואין לי כוח לחנות ואין לי כוח להיות חמודה או לחייך או לנסות למכור את עצמי ואין לי כוח להעמיד פני נורמלית ואין לי כוח לכלום. וסתם ניפחתי כלכך הרבה פגישה אחת, פגישה אחת קטנה, זה לא כזה ביג דיל! ואולי זו הבעיה, ובחורות כמוני לא אמורות לשחק אותה בסדר גמור.

(ורק כדי להוכיח עד כמה אני קטנטונת גם במרום גודלי המופלג, היום תוך כדי שיחה וטיול, רוקנתי שיח שלם של חרציות עם כל מיני שאלות מטופשות. אפילו לא בסגנון 'אוהב אותי או לא', סתם על כל מיני. מה יהיה איתי, מה?)

וראיתי את דרור היום בשיא המקריות, ודיברנו, וזה לא קרה מאז יולי. והיתה לזה סיבה מספיק טובה, כן? ומכירים את זה שאתם כועסים על מישהו וממש רוצים להראות לו שטוב לכם? אז טוב לי, טוב לי ממש, אבל דווקא שסוף סוף נפגשנו- הייתי שפוכה לחלוטין! ומכל הפעמים שדמיינתי את זה קורה, דווקא שיחת חולין מיובשת- לזה לא ציפיתי. כמה חבל. הוא כלכך פגע בי, אלוהים.

קיצר, היה לי יום גרוע ואם הערב ימשיך ככה יהיה חבל מאוד.

'אני כ"כ מתחברת לקטע של הדיסוננס שכתבת בעיתון. יש לך כתיבה נהדרת'