לא היה לי דבר להציע לאיש פרט לבלבול שלי עצמי |
| 6/2003
 עננים של חוסר ודאות.
יושבת מול המסך, עם הבגדים מאתמול, שקיות בעיניים וחיוך.
הבית נקי. אומנם עם ניחוח סיגריות, אבל נקי.
הדסקטופ שלי עטור עננים. קודם היו כמה כבשתיים, עכשיו שיניתי את זה לעננים, ים, והשתקפות.
אני אוהבת עננים. מאוד.
הם מעלינו, נותנים לשמיים כתמים, נגיעות-של משהו אחר.
ולמרות שכולם מורכבים מאותו חומר בדיוק, אין שני עננים זהים. יש עננים לבנים, ועננים אפורים, עננים שקטים, ועננים פועים. עננים דקים דקים שבקושי רואים, עננים דומי הרים, וכמה שלוקחים אותם כמובן לאליו בתור שמיים-ובסוף רואים שהם קצת יותר מורכבים.
בקיץ אין עננים. אולי, יש לילות בודדים שמתחילה שקיעה אתה תופס איזה אחד, אבל רוב הפעמים-זה נראה אותו דבר. תכלת עצומה בבוקר, בצהריים, ובערב. שגרה של קיץ, שרק השמש מחליטה להפתיע מידי פעם בורוד חדש.
שמתחיל הסתיו הם חוזרים. משרים עליך אווירה מהורהרת במקצת, שתקנית. ללכת בחוץ עם צעיף וארוך בימי אוקטובר הקרירים, עם עיניים סקרניות והבעה חתומה שגובלת בחיוך.
שהם מדברים-אתה שותק. אתה מקשיב.
לשירת העננים, למנגינה שהם יוצרים. מתערבבת לך בראש בכלום, בבלגן, מעבירה הכי רוגע שיש.
אני אוהבת עננים. אבל עכשיו? אין. וקשה לי לדבר על אווירות סתיו מהורהרות ביוני. שאין עננים.
שקט.
הבית שלי, רק שלי. אין צווחות של ילדים, כדורגל מוטרף.
שקט.
מופרע רק בתקתוקי מקלדת, הנשימות של הכלב שלי שיושן בשקט בשקט מאחורי, המחשבות והמוזיקה שלי. הסולו גיטרות המצמרר של I Might Be Wrong שמתחלף לצלילים של קלפטון.
שקט.
ובלי זמזום עיקש בתוך הראש שמזכיר לי שאני ריקה. בינתיים, נתעלם. נחייך.
קשה לי לכתוב. כנראה שאני לא עצובה מידי בשביל להתחיל בפיוטיות או שמחה מידי בשביל לכתוב משפטים מפגרים.
סתם, באמצע.
רק אני וקלפטון. שבינתיים עבר לפסנתר.
עננה.
אפורה, תמיד אפורה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
