כבר אביב ואני שוב לא יודעת מה אני רוצה. לראשונה מזה מלאנתאלפים שנה ההתחממות הזאת לא עושה לי רע (מה שאי אפשר להגיד על כדור הארץ), וכלפי חוץ דברים נראים טובים: אני נהנית ופורחת אולי בתפקיד הכי קשה בעולם, אני מצליחה להיות חברת מחלקה/פלוגה/גרעין/אמו תוך כדי, אני לא מתנוונת וקמלה כמו איך שהיה שנכנסתי אליו, ואני במקום יבש יחסית אז אפילו הזיעה לא מטרידה אותי יותר מידי. אני מסתכלת במראה ונראית לא רע, אמנם בהדרכה עם הכובע דיסטאנס וההבעות הזעופות (כמו שחניכה פעם סיננה "הנה היא שוב מכווצת את השפתיים ככה..") זה לא הדבר הכי יפה בעולם, אבל לפחות אני לא מפחדת ללכת ברחוב כזה שיש בו בני אדם, גם בימים פחות טובים של השיער והפנים. גם בימים של הערכה עצמית נמוכה אני אומרת "יאללה, זו אני, תתמודדו". ואני גם מקבלת מידי פעם פידבקים בנושא (לא רק מתלמידי יסודי), אז מה רע.

לראשונה מזה הרבה מאוד חודשים אפילו נכנס למשוואה המסובכת הזאת של חיי גם בחור אחד. ולראשונה מעוד עוד יותר זמן, זה גם לא סתמי ותכליתי עד כדי גועל עצמי. אמנם נפגשנו רק פעם אחת למטרות בירור הדדיות, אבל יש מן הרגשה של משהו שנתפר- הנה רק שבוע עבר מאז הדייט הראשון (בחיי!) וכבר דיברנו פעמיים בטלפון וגם החלפנו הודעות בדירוג, ויש מן איזו הסכמה שקטה ביננו שכל השטויות האלו על מי צריך להתקשר למי וכמה ימים צריכים לעבור בין לבין, זה פשוט לא באמת מעניין.

יש עלי חוו"דים די טובים ופידבקים פורמליים ובלתי פורמליים (שזה מבחינתי אפילו סתם הבעת תודה בעיניים של אנשים, לדעת שבאמת עזרת לשניה), ירדתי 5 קילו מבלי להסתכל במראה, הבדיקות דם שלי לראשונה מזה שנה בערך יצאו תקינות (מה שזה אומר שגם אם אני עייפה או יש לי מצבי רוח, זה אני ולא חילוף חומרים תקול), ומה רע, מה רע.

אבל אולי זו הבעיה בצבא, השפה השטחית הזאת שמרדדת מציאות ותוכן, והנה לאט לאט נובטים מתחת לפני השטח כל הבעיות. הנה הגעתי למקום חדש ושוב ביססתי את מעמדי כזאת שחופרת. ודווקא שמצאתי אומץ קצת יותר להיות אני, אז כנראה שזה ממורמרמידי בשביל אנשים מסוימים. זה כשרון אמיתי זה, להשניא את עצמך בכל מקום שתגיע אליו. התפקיד הזה מתבסס על חינוך ארעי, פר שבוע אוכלוסיה מצברוח ואקלים, ווגם אם זה השבוע הכי גרוע בעולם וגם אם טוב- הוא 5-4-3-2-1 ימים הוא ייגמר, וכל הקריעת תחת הזאת, בשביל מה? חוויה? וכבר קרה לי יותר מידי פעמים שהם הולכים הביתה, דווקא מחזורים טובים, מצויינים, והנה האוטובוסים הולכים ואני נשארת עם החיוך מההכרת מפקד על הפרצוף והרגשת 'אוקיי, ומה עכשיו?' והריקנות מתחילה להתמוסס בתוכי ומה הטעם, מה הטעם לקרוע את התחת ככה, שכלכך מהר זה ייגמר ולא יורגש. ואנשים מהמחלקה מעצבנים אותי וגם אנשים בכלל והעולם, ואין לי כוח לכלום ולאף אחד, ורק בא לי לשכב בחדר ולהסתכל אל הצד של הקיר מבלי להתמודד עם אף אחד, או ליצור שום דבר, או ללכת לתורנות מטבח, כי אין רגע של מנוחה ללא ניצול משאבים. ואין לי כוח שאני לא יודעת מה קורה איתי ועם קצונה ואם אני לא סתם הולכת שולל אחרי מעמדות וסמלי סטאטוס ובעיקר בורחת מהתמודדות אמיתית עם אנשים. ועוד יותר נמאס שגם שאני מנסה לדבר איתם על האופציה של 'היי, חברה, יש סיכוי די גדול שאני אולי אהיה אחוזה' אז הם מתכחשים לזה ולרצון שלי או בכלל ללנסות להבין כמה השיחה הזאת מחר חשובה. שבאמת נדבר על מה קורה עם זה, איתי, איתי ואיתם, ולא פתאום בפרק משימה "תגידו, מישהו ראה את X?".

שמי יבין ומי ידע ומי מתעניין בכלל מה קורה לילדה המוזרה הזאת עם הפרצוף המוטרד שאף פעם לא מחייכת (רק מול חניכים), שהיא פותחת את הפה זה רק לדבר על מה היחס של אדם לאדם אומר וניכור וכל מידי דברים שדורשים מאיתנו להתמודד עם שאלות ולשנותאת ההתנהגות שלנו אולי, מה הקטע שלה. ולמה אני בגרעין ומה הקטע של התנועה ומה הקטע שלי ומה אני רוצה ואיך הוא קשור לכל העסק. ואיך הגעתי לזה שפתאום יש לי טלפון ואני מחייכת וכל הבנות בחדר צוחקות על ה"חבר" שמתקשר?! איך זה קרה בכלל? אני בכלל רוצה? ורק זכור יל את הערב הזה, שהיה די משעמם למען האמת, וכמה שהוא הוקסם ממני בעיניו הגדולות (ומוזר להגיד את זה, אבל אני מבינה איך. הייתי מקסימה באותו ערב, אין ספק) ורק הסכים לכל דבר שרציתי. שבאמת לא ברור לי אם אני יותר גבוהה ממנו או לא. או מה לעזאזל אני רוצה. ואיך זה לא באמת יכול לקרות מצב ששני אנשים ימשכו איטית והדדית אחד לשני, ואני אשחק את אחד הגורמים. מפחדת מזה שפתאום עוד כמה זמן אני אקלוט את עצמי שוב מנסה להתחמק ממשהו שאין לי מושג איך הגעתי אליו, רק כי ממרחק מסויים קשה לי להסתכל להם בעיניים ולהגיד "נראה לי שלא". זה לא לחץ מהם, זה מעצמי, פשוט לא מסוגלת להתמודד עם הפגיעה שלהם. וכמה קל להיות מקסימה ולשלוח הודעות ולדבר בפלאפון ולהביע רצון, ואני רק משקיעה את עצמי עוד בבועה הזאת.

ואני לא יודעת מה אני רוצה. לא מאף אחד ולא מעצמי. בעצם, אני כן רוצה לישון, ולא ברור למה אני מבזבזת כבר יותר מידי שעות מול המסך הצורב הזה מולי במקום להוציא את השטויות מהעיניים, להוריד את הג'ינס, לפזר את השיער וסוף סוף להרדם.