לפחד ואז לא לפחד

כאילו להעלות דבר ואז להתפכח ממנו, להעמיד אותו מול המציאות ולראות שהוא כוזב.. איזה כיף.

אני חולה על הילד הזה.

(וגם: אתמול הייתי בבר-מסעדה-חנות ספרים בירושלים, תמול-שלשום למי ששואל, ודווקא הספר שבשירותים הוא זה שמשך את עיניי הכי הרבה. טוב, אולי חוץ מ'אישה בורחת מבשורה' אבל זה מתוקשר וצבעוני וגרוסמני ומונח על כס המלכות עם מלא זרקורים עליו, אז מילא. אבל דווקא בשירותים? אז הוצאתי 18 ש"ח וקניתי ספר כזה של יד אלף ועצוב נורא על בדידות וניכור, ורק אחרי כמה עמודים אני מבינה שאת הספר הזה אפשר לסכם ב"סיפורו של הומו מיוסר בעולם מנוכר ואכזר". מאוד מדכא, אבל היי, אני שמחה עכשיו בחיי, אז אני מניחה שזה בסדר)

(ואם מישהו תהה, אז אני מעריכה את הכתיבה של דויד גרוסמן עד אין קץ, או לפחות עד הגדה המערבית ובחזרה, ותמר או מרים העולות ושבות פה מבין השורות יעידו על כך הרבה יותר מכל מילות הלל שאני אגיד או לא)

אתם בכלל הבנתם את זה שיש לי חבר?

כי אני לא תמיד מבינה.

(ואיזה כיף להגיד את זה בקביעה כזאת, מבלי לפחד.. גם לא מפני עצמי)