ביום שישי קצת לפני שאני והילה התחפפנו משם- היא למיטה ואני לת"א, היא פגשה איזה בחור מהצבא שכנראה ממש לא צפוי שהוא יהיה שם. הם דיברו קצת, ואז הוא הלך, וקצת לפני שהוא יצא הוא ניגש אליי והציג את עצמו. "ואיך קוראים לך?" ושאמרתי את השם האמיתי שלי והוא קצת לא הבין, הבנתי שהוא כבר התעדכן באיך שכולם קוראים לי, מה שזה אומר שהוא קצת שאל שאלות. "לילה טוב שיהיה לך" וחייך. דווקא נראה לא רע בכלל.

איך כל הדברים האלו קורים לי דווקא שיש לי חבר? זה מן חוק טבע כזה.. מישהו יכול להסביר לי איפה הייתם שנה וחצי?!

אני שוכבת על המיטה אצלו, כבר בוקר. אנחנו מדברים על משהו, לא משהו בשביל הבלוג הזה, הוא שואל אותי שאלה ואני עונה לו תשובה נורא מצחיקה. הוא צוחק ממש, ואומר לי "את כלכך מצחיקה אותי, אני אוהב אותך!"

"באמת?" אני מחייכת אליו.

"לא יודעת, נראה לי. ככה זה מרגיש"

ואני מחייכת אליו (וגם עכשיו אני מחייכת) וזהו. בטח התנשקנו אחרי, אבל כמה קיטש כבר אפשר בקטע אחד?!

"אוף, אין לי כוח להתלבש"

"תסעי ככה"

"בטח"

"מה? בטוח יפנו לך את הכביש. אז קצת יבהו בך ברמזורים, לא נורא"

או את המבט האוהב שלו באמצע הלילה. או שהוא מרים אליי עיניים משם, רגיש לכל תנועה והבעת פנים. או המבט שלו דקה אחרי התאונה, פתאום הוא בא ומוציא אותי מהאוטו, ואני בוכה בהיסטריה ולא מצליחה לנשום והעיניים שלו דומעות. "אל תבכה.."

"עמדתי ליד החלון, ראיתי אותך יוצאת מהחנייה. היית ממש חמודה, עשית סיבוב עם האוטו ואז השתפשפת במדרכה, והתבאסתי מזה שבטח שרטת את האוטו ואבא שלך יתעצבן עליך. ואז נסעת וסגרתי את החלון והלכתי 2 צעדים ופתאום שמעתי בום. אז שמתי נעליים וירדתי במעלית והתקשרתי אליך, ועד שענית לי כבר הייתי למטה."

"איך ידעת שזאת אני?"

"לא יודע, פשוט ידעתי. איך שיצאת והכל. ואז ענית לי ושאלתי אם עשית כרגע תאונה, ואת בכית וצעקת אז הבנתי שכן. וחשבתי לא יודע, בטח נתקעה במשהו, בטח עקמה את הפח. ופתאום אני רואה המון אנשים, את לא מבינה כמה אנשים היו שם, וכולם סביב איזה אוטו מעוך לגמרי, ואת יושבת בפנים ובוכה ובוכה.."

 והמבט הזה שלו. הוא כלכך דאג.

ודווקא היה לא קל בכלל השבוע. גם לפני התאונה, גם ביננו. ואני יומיים בבית בעצם, אז אולי אני כבר אכתוב.

'מזל שלא נסעתי ערומה'