אתמול ביליתי את רוב היום בנסיעות. זה מדהים כמה הצבא יכול להתייחס לזמן שלנו בזלזול- בטח, תסעו לפה תסעו לשם, תקומו ב5וחצי בבוקר, תסגרו שבתות על שטויות- ככה זה שאתה רכוש צה"ל ואתה נייד והוא לא. בשביל זה יש נסיעות חינם כנראה.

בכל מקרה את הבסיס שהייתי בו עזבתי מוקדם בבוקר, הרבה לפני כולם, בגלל כל מיני עניינים שהייתי צריכה לסדר בקשר לתאונה. הבסיס, שהיה קיים עוד מלפני הקמת המדינה, מהתקופה הזאת שחיילים בצבא היו חדורי ערכים ורוח לחימה, ולא היה הפלמ"חניק שהעז לדמיין שהוא רק האבטיפוס של אותו ג'ובניק מצוי שמדדה בדר"כ ברכבות ארצנו. בכל מקרה, הם החליטו לעשות מעשה ובנו את הבסיס על הר. לא על פסגתו, אלא על כולו. מה שגרם לי להתנשמויות לא מעטות באותו שבוע ולהתעצלות עולם לגבי כל דבר שהיה צריך לעלות בשבילו.

כמו שאמרתי לפני שהתחלתי לקטר (איזה משפט שמגדיר את חיי..), יצאתי מוקדם בבוקר והחלטתי לרדת לתפוס את האוטובוס מהתחנה הקרובה. הנחתי שעקב היותי בחור במרכז הארץ (שלהבדיל מחור בדרום הארץ, הם לא ממש מאויישים בבסיסים), התחנה לא תהיה על הבסיס ואני אצטרך קצת ללכת בשבילה. מה שלא ידעתי שהתחנה הכי קרובה היתה על ההר הסמוך! בפסגתו! וככה התחלתי את היום בהזעה קולקטיבית של כל נוזלי גופי בלי קשר למה שהם היו מיועדים אליו מלכתחילה. תנסו לדמיין את זה: 8-9 בבוקר, במרכז, שאחוז הלחות באוויר זה ממש לא מה שאני מכירה אחרי שנתיים בדרום היבש, עם תיק עצום על הגב ועוד אחד מקדימה, מדי א' (שמי שעדיין לא התגייס לצבא וחווה את הזוועה הזאת שמכונה דקרון נדבקת לגופו, אפשר לתאר אותם באופן הבא: כמו עוף בגריל שמכניסים לתנור ומכוסה בניילון נצמד? אז ככה חיילים מרגישים באמת) וגרבי צמר שתחובות בתוך נעליים גבוהות.. מן הסתם שהזעתי כלכך הרבה שאם הייתי צריכה למצוא את הדרך חזרה, יכולתי לשים לב לזה.

בכל מקרה גם אחרי שהתייבשתי והתקררתי (התפשטתי באוטובוס, למה מה?!) עדיין את רוב היום ביליתי בנסיעות. הקפיצו אותי עד לדרום הארץ כדי לקחת נשק ולחזור, 4 שעות נסיעה לכל כיוון.

ברכבת בדרך לבאר שבע (נכון תמיד לב"ש מביאים רכבות מעאפנות? עם קומה אחת וכמעט אף פעם לא מושבים נוחים? מה הקטע?!) ישבתי ליד שני ילדים. לדעתי הם היו בני 15-16, קצת היפים, נורא.. יודניקים כאלה, נו. אחד לבש חולצה קרועה ושרוואל, השני היה לו ראסטות בחצי ראש (שמרית: אולי הוא היה צריך בדיוק לצאת). הם שתו גולדסטאר ומלמלו שטויות כאלו כמו "אחי, איזה אדיר זה, שותים ונוסעים.. אחי, אני מרגיש כלכך שיכור, אחי.. חבל שקנינו רק אחת"-נו, יודניקים כאלה. היה להם דידג' מתחת לרגליים ואז נפל לי האסימון שהחברה האלה נוסעים בעצם לשנטיפי.

ובאותה שניה בעצם היה לי מחשבה מאוד מוזרה. הסתכלתי עליהם ונזכרתי בפעם האחרונה שאני הייתי בשנטיפי- סוף כיתה ט' אני ומאיה נסענו לבחון כמה זה עולה להיות בשאנטי, ואמא שלי אחרינו. בעוד אנחנו היינו, חווינו, נגמר, התבגרנו- אמא שלי המשיכה לנסוע אחרי זה 4 שנים רצוף- אבל זה סיפור אחר.

אני חיילת עכשיו. יש מלא נקודות שאני פתאום קולטת את זה, שאני נורא בצבא- זה יכול להיות ברכבת, זה יכול להיות עם אנשים חדשים שאני מכירה, זה יכול להיות שהנהג באוטובוס קורא לי חיילת או סתם לשבת על מדי ב' באיזה בסיס ולהריץ צחוקים עם אנשים שאני לא מכירה. אבל פתאום להסתכל על עצמי, על הגוף, על החולצה שבתוך המכנסיים או הנעליים האדומות היפות שלי, להראות חוגר בנונשלנטיות כזאת כדי לעקוף תורים או אפילו תורנות מטבח על חצי ב'- וואו, זה זה. אני באמת בצבא. וואלה, מגניב. מתרגלים לזה נורא מהר, אגב, כל מי שמתגייס בקרוב ומפחד לאללה.

בכל מקרה, אז הייתי בכיתה ט'. הייתי נורא מכוערת- הייתי גדולה מידי לגילי והגוף שלי לא הסתדר וגם השיער לא, היו לי משקפיים ענקיות וחוסר הבנה של איזה בגדים מחמיאים לי ואיזה לא- טטניקית, מה לעשות. חטיבת ביניים זו תקופת התבשלות, המקום היחיד שזה ממש לגיטימי להיות מכוערת ולקבל ביקורת ולהבנות מזה- לפני זה/אחרי זה, כבר כואב מידי וקשה לצאת. לא משנה, בכל מקרה, הייתי טטניקית. והיה לי גם נורא קשה עם עצמי, אבל גם צחקתי מלא ועשיתי מלא שטויות, שהיום קצת מביך אותי להזכר בהם. לא משהו ברמת החוסר אחריות כזה שההורים שלי היו זורקים אותי מהבית בגללו, סתם דברים טיפשיים שהענקתי להם משמעות יתר על המידה והיום זה קצת מצחיק לחשוב שהייתי ככה.

היה לי בלוג. בערך אז התחלתי, בחורף של אותה שנה. הימים האלו של ישראבלוג, בהם מספר הבלוג היה בן 4 ספרות ומי ששם תמונה בכותרת ממש השקיע בעיצוב. הכוכבים הגדולים פה היו גילי גולדפיש ונ' מהקרמבו, אנשים שהיו כותבים על חיי היומיום ולא תמיד זה התחיל בתמונות. אני חושבת שנוסטלגיה זה רגש מתוק ומאוד מאוד הרסני ולא בונה כלום, אז אני לא אשקע בה, אני רק אגיד שהיו פה קודים אחרים ואסיים עם זה.

גילי גולדפיש היתה אז חיילת מטורפת עם חיידק בקיבה. לפני שהיא התגייסה היא כתבה על הטירונות "מי ייתן ולא אצטרך לחרבן" ואין לי מושג למה, באיזה פינה בראש שלי זה מצחיק אותי עד היום. אני הייתי בת 14 ותות וחיילים וחיילות נראו כלכך גדולים ורחוקים ממני, בעולם הזה שלא היינו בטוחים שקיים אחרי התיכון. ועכשיו אני חיילת והיא בת 23 או 24 (שזה לא כזה זקן, זה פשוט הרבה אחרי הטירונות. וגם אני בעצם), ושירה שהיתה עורכת את האקוואריום והיתה מצחיקה עד מוות בחיים ה20+ המטורפים שלה, כבר בת 28 והספיקה להתחתן, ו'זו ש-' שהמילים שלה כמו מריחות מכחול שקטות בציור שמן והתמונות שלה אוחזות את העין בנשיכת שפה, כבר עוד מעט בת 40. ואני חיילת.

והיה לי כלכך מוזר, לגדול פתאום, ההבנה הזאת של כמה גדלתי פתאום.

בכיתה י"א כתבתי שיר על איך שהקפה עוזר לי להתרגל למציאות הזאת שטופחת על עיניי בבקרים ובחיים בכלל, הדרך העיקשת והמטומטמת הזאת שלנו להתמכר לדברים לא טובים לנו רק בגלל שהם של גדולים: קפה, בירה, סיגריות.. אבל דווקא הסוכר הזה שנשאר בתחתית שהכי אהבתי לאסוף עם האצבע ולהתענג עליו הוא מה שהחזיק אותי ביום-יום, הוא והילדות המתוקה הזאת שהייתי מתגנבת למטבח אצל סבא ואוכלת קוביית סוכר ועוד אחת ועוד אחת, עד שכבר היתה לי בחילה, סתם כי אהבתי את הטעם והתחושה שלהם כשהם היו נמסות לי בפה.

ומה זו ההתבגרות: ההתרגלות או ההתפכחות? ההבנה הזאת ש"אין סנטה קלאוס, רק אנחנו" או כשהנשק שיש לי על הגב הוא מטרד בעיקר ולא משהו שיכול להרוג, במלוא הדרמטיות שבעניין?

הרגעים האלו שפתאום אני קולטת: בואנה, אני נוהגת/חיילת/שוכבת/מנופפת בשיער/ מוציאה אשראי ומשלמת בתשלומים, ועוד מלא.. ככה זה קורה? בכזאת פשטות?

ואיך הבלוג הזה מכיל את הכל: הנסיונות הלא ברורים בכיתה ט', ההתבססות שלי בעצמי בכיתה י', המכות והאגרופים והמשקעים הקשים בי"א, השקט שאחרי הסערה בי"ב, המינימליזם והמחשבות הקשות בחווה, ועכשיו.. צבא. לפעמים יותר. לפעמים פחות.

היום רותם בת 20. ואני גם אהיה עוד כמה זמן, חצי שנה ככה. לא נורא, אני קטנה.

שהכרנו היא היתה בת 12. זה היה ביום הראשון בכיתה ז', היא עברה מהעיר הסמוכה וישבנו בספסל האחורי ולא באמת התחברנו. לקח לנו שנה להתחיל לדבר שטויות ועוד אחת כדי להחזיק אחת את השניה. עברו 8 שנים מאז. יא-אללה, עברו שנתיים מאז י"ב, מאז הבגרות האחרונה, מאז הרשיון, מאז הפחדים האלו ש'אמאלה מה שאני מכירה נגמר', הפחדים שלא יהיה לי טוב, שלא התמששו אני חייבת להגיד.

טוב לי עכשיו. טוב לי יותר משהיה לי טוב כל החיים. אני פורחת, צוחקת, מאוזנת יותר, רצינית שצריך, די מגניבה לפעמים, מתאקלמת. אני נראית טוב, לא דקיקה אבל די מושכת לדעתי, בבגדים הנכונים בשעה הנכונה. השיער שלי אדמדם עכשיו (שוב), הוא לא ארוך כמו פעם אבל אני לומדת להתגבר על זה. ומה שמתחתיו מסביר פנים לא מעט, ללא מעט אנשים. אני לומדת לדבר ושיבינו אותי, להתנהג בשפה אנושית, מי ייתן וגם את החדר שלי אני אלמד לסדר. לאט לאט חוזרת לכתיבה, אחרי שפחדתי להיות עצמי יותר מידי זמן. לאט לאט חוזרת ליצור.

גם מערכת יחסים שלא פעם מקשה עלי נורא אבל גם מלמדת אותי את הסוד הזה שבהעברת המשקל מהרגליים שלי אל קדמת הגוף (והסוד הוא: לאט-לאט, טיפין-טיפין), גם חברים שיתגעגעו אליי כשעזבתי את הבסיס לתקופה (לא כולם, אבל יש, בהחלט יש), גם חברים שחודשים לא הרמתי טלפון ועכשיו מתקשרים אליי ושואלים אם אני רוצה לקפוץ לכנרת בחג. אולי גם החזה שלי יחליט לעשות איזו ג'סטה לחג ולגדול קצת. מי ייתן ושאר הגוף לא.

מתבגרים. מתרגלים. מתרגשים פחות. מתנרמלים יותר.

אולי יום אחד אהיה אנושית באמת, אדבר בשפת בני האדם הזרה לי כלכך. אולי אמצא לי קרקע לצמוח ממנה ועיניי לא ינדדו לנופים אחרים, אולי עוד כמה ימים והכל יתפרק, השמיים ישמטו על הרצפה, האדמה תרעד בין הרגליים ואחזור להיות השבר כלי שאני כלכך רגילה להיות, אולי זה יקרה אפילו עוד כמה שעות.

אבל אם זאת האווירה הכללית עכשיו, למה לא להתענג?

סופשבוע מזהיר לכולם, וחג שמח.

מי ייתן, ולא תצטרכו להתבכיין.