אני יושבת כבר איזה שעה לפחות וקוראת כתבות על פילאטיס וחיזוק שרירים ורואה סרטונים של איך עושים את הכל, ומידי פעם יורדת לרצפה ועושה את זה. מה יהיה איתי, הא?

האמת שבא שבאמת בא לי זה אורח חיים נכון כזה, של לקום כל בוקר ולעשות מתיחות ולצאת לריצה 3 פעמים בשבוע ולחזק שרירים ולאכול נכון ולא לרצות למות שאני עולה את המדרגות בבית. דווקא אני רוצה להתאמן, גם עוד שלושה שבועות בערך אני אמורה להוביל אחרי בין 15 ל40 אמריקאים  בשביל הנחש בדרך למצדה ועוד לשמור מספיק אוויר כדי לדבר על אתוס יהודי כזה או אחר. בעיה.

מה עוד אני רוצה? הרבה לחץ יש באוויר, על גבול ההיסטריה, אתם לא מבינים בכלל. עוד שבוע וחצי הפרוייקט מתחיל, ולמי שלא עוקב זה 5 שבועות של טיולים והדרכות בכל רחבי הארץ, עם הרבה פעולות, מחשבה אווירה וערך נוסף שיש מאחורי זה. שגם אותו צריך לבנות.

לבנות הדרכות של מקומות שמעולם לא הייתי בהם (או ביקרתי בהם לשניה, או ניקרתי בהם לשניה יותר נכון), לבנות פעולות כולל עזרים, ללמוד לדבר באנגלית שוטפת בדרך ועם מספיק בטחון כדי לתפוס אותם עדיין איתי.

(כשאני מדריכה בעברית אני כלכך תופסת, במיוחד אם אני מדברת על משהו שאני חיה אותו, על נושא שבוער בי. יש משפט שאומר שבאנגלית זה נשמע יותר טוב, וזה שקר, שקר גס.. באנגלית משכשכים רגליים, היא עגולה ומגניבה, אבל איפה עוד אני יכולה לשחות ולצלול ולגאות ולסחוף כמו בשפה שלי? איפה עוד אני יכולה לתפור מילים ודימויים כמו שאני רוצה, ליצור דברים עמוקים יותר, ליצור עיקולי שפה ולשון שיעלו חיוך או יצבטו בלב של אנשים? כן, אני יכולה להדריך באנגלית, אחרי שאני אתרגל, אבל זה לא יהיה אותו דבר)

פתאום השבוע נפל עלי ההבנה של גודל העבודה שאני עוד צריכה לעשות, של כמה הידיים שלי ריקות כלכך. להבין שהסוף שבוע שכלכך מייחלים אליו ונודדים אליו במחשבות הולך להיות מוקדש ברובו לבניית מערכים, הדפסת מידע, והרבה מאוד התעסקות עם בריסטולים.

בתוך כל הלחץ הזה אתה משתוקק לדברים הקטנים, אם ישאלו אותי מה בא לי עכשיו אני אגיד: הלוואי ולא היה לי שיער גוף. הלוואי והבחור יבוא אליי בסופ"ש ויהיה מהמם לנו ביחד, לגעת ולצחוק וקרבה, כי במשך השבוע זה קצת תקוע, מאולץ, מרגיש כאילו אני מושכת אותו אליי בחבל, לאט לאט.. הלוואי והחדר שלי יהיה מסודר. הלוואי והאורח חיים שלי ב10 שנים האחרונות היה כזה שכלול בתוכו ספורט, וסיבולת לב ריאה, והרגלי אכילה נכונים והיה לי פחות קשה להכניס את זה לחיים שלי בגיל 20.

מה עוד הייתי רוצה לעשות עכשיו? לפגוש את רותם. ללכת איתה לאכול. גלידה, או המבורגר אימתני, או מרק בכוס על המרפסת בעונה המתאימה. לא עכשיו, אחרי שאישן, כשיהיה זמן. לעשות הליכה ולהרגיש טוב עם עצמי (בעזרת השם שזה יקרה מחר כי היום אני כבר אחרי מקלחת), לא כי אני "פחות שמנה", אלא כי.. ספורט זה בריא, לגוף ולנפש, לחזור אחרי זה הביתה עם אדי חום שיוצאים ממני ולחשוב: אני יכולה לעשות הכל.

לכתוב כתבה לעיתון. לקרוא כבר ספר. לאסוף את כל הקטעי עיתונות שקשורים לשואה בשביל המסע שהוא יוצא אליו עוד חודשיים, מבלי להטריד את עצמי במחשבות מפלגות כמו "מעניין אם לא נפרד עד אז". לגזור ציפורניים ברגליים. להתנשק איתו, שהוא מלטף לי את הפנים בעדינות (למה הוא כבר לא עושה את זה כמו פעם?), לשמוע צלצול טלפון ואיכשהו לדעת מתי הוא מתקשר ומתי העולם. אייס קפה. טעם של קפה בשפתיים בקשר לנ"ל. לנהוג. לעשות כביסה. לישון.

וואו לישון.

צריך לעבוד על זה פעם