"רגע, אז אני צריכה להרביץ לך עכשיו?"

"למה להרביץ לי?"

"כי נזכרת לחשוב עלי אחרי חודשיים?!"

"דווקא עלייך חשבתי"

"רק פשוט שכחת להודיע לי את זה"

"שתדעי, שזה הכי בעסה. שחוץ מהחברה שלי וחברים מהקורס, אני לא שומר על קשר עם אף אחד"

"צבא, הא?"

"כן. ואת יודעת עוד משהו?"

"ממ?"

"מכולם, אלייך התגעגעתי הכי הרבה"

"אני צריכה להיות ב9וחצי בבית, רק שתדע"

"זה נותן לי" והוא מביט בשעון של הרכב "שעה בדיוק. זה אומר שסתם ניסע"

"ימינה או שמאלה?"

"תפתיע אותי. רגע, יש לי רעיון. אני מכסה את העיניים, ניסע, ואז אני אגלה איפה אנחנו"

"סבבה. אני אקח אותך למקום שאני תמיד לוקח אליו בנות"

"ייאי, הולכים לזיין אותי"

בכל מקרה, לקתח אותי לים. לאיזה חור אחד. הלכנו לאיבוד בתוך נתניה (שגיליתי שאנחנו שם עוד לפני שנכנסנו).

כשאסור לי לצאת מהישוב בכלל.

ישבנו באוטו, יצאנו, ירדנו לחוף, היה זכוכיות והוא הרים אותי כי הייתי יחפה (כשאני צועקת לו "תוריד אותי! אני שוקלת יותר ממך!! אוףףף.."), ונכנסנו עד הברכיים כשאני לא מצליחה להשאיר את המכנסיים שלי יבשות ("נראה לי שאבא שלך לא יאמין לך שלא יצאת מהיישוב.."), ואז ישבנו על איזה סלע והסתכלנו לים, ודיברנו והיה כיף.

והוא סיפר לי על הקורס, ועל המיני צבא, ועל הטירונות שהוא הולך להגיע אליה מתישהו (עכשיו קלטתי שרוב הידידים שלי עושים 02. אני חברה של חננות), ועל זה שהוא חושב שהוא וחברה שלו הולכים להפרד כי הוא חבר שלה רק בסופ"ש וזה כלכך עצוב לו כי הוא כלכך אוהב אותה, והוא אל רוצה, אבל זה מרגיש שזה בא.

ואני לא באמת סיפרתי לו הרבה, כי הדבר הכי מעניין בחיים שלי עכשיו זה שיש לי עקיצת יתוש ענקית ברגל ושציירתי עליה פרצוף.

"את יודעת איך הם קוראים לי בקורס?"

"בשם שלך?"

"השנון!"

"וואי, איזה כיף לך"

"אני יודע!! לא השחור, השנון!"

"אוף, אני תמיד רציתי להיות המצחיקה. ואל תגיד לי שאני כן, כי שנינו יודעים שאתה היחיד שמבין את ההומור שלי"

ואז בדרך חזרה, כשהאיחור היה כבר די סגור והכל, אמרתי גם קצת.

"ואל תיקח את זה לקונוטציות שכבר, אה, עברו זמנן"

קצת סליחה על זה שבפעם הזאתי שנסענו ופתאום הוא עוצר בשולי הכביש ומכבה את האוטו, התנהגתי כמו מטומטמת כי קצת נבהלתי, כי נו, אף פעם לא הייתי בסיטואציה כזו. ושקצת נעלבתי אחרי זה כשיום אחרי זה, כשכבר חשבתי להגיד לו משהו בקשר לאתמול ופתאום מישהי מספרת על דברים שהיא עשתה איתו אתמול, מסתבר שקצת אחרי, מסתבר שהיו שתיים. וקצת שהייתי קצת דלוקה עליו אז, ושזה פגע בי, אולי קצת יותר מקצת.

"אני מניח שזה עדיף ככה, שלא הייתי החבר הראשון שלך. אני די בן זונה בקטעים האלו"

"כן, אני יודעת"

"את יודעת למה היינו נפרדים?"

"כי אנחנו דומים מידי?"

"כי את היית הרבה יותר טובה ממני"

"נו באמת. אתה באמת פלצן"

ואז הוא החזיר אותי הביתה, ונתן לי חיבוק ונשיקה על הלחי, ו"דיר באלאק, תתקשר", ואני כבר נכנסת הביתה ומנקה את החול ומקפלת את המכנסיים שלא יראו שהם רטובות. ומרגישה טוב.

והכי טוב? שלא קרה שום דבר. כזה.

מוזר, אבל אני באמת מרגישה ככה.

באיחור של עשר דקות הגעתי, ואז עליתי וברחתי לחדר, וגיליתי שבאמת עקצה אותי מדוזה וזה לא סתם היתה שקית מוזרה שנדבקה אליי.

עוד משהו שאני לא אוכל להגיד בנוור.

ובנימה אופטימית זו: ביום שני יש לי מבחן בסוציולוגיה, על כל ספר תרבות, שזה אומר שיש לי עוד 182 עמודים לקרוא שבחיים לא קראתי, כי בשיעורים אני לא באמת שם, אלא אם אתם מחשיבים 'השלמת שעות שינה' לריכוז.

ואמרתי לעצמי שאני לא אתחיל להתכונן יום לפני, כי אני בחיים לא אצליח.

טוב, זה לא ילך.

בהצלחה לי ו.. שהחיוך ישאר?