"תגידי, אבל את מצליחה להבין את זה שאת לא מקולקלת, נכון? בעומק של הדברים"

ואולי אני ממלמלת משהו, ואולי שותקת והעיניים שלי ממלמלות או נאנחות, ואיך כמו אז (הוא היה קורא אותי כמו ספר פתוח, שעוד בכלל הייתי סגורה. שעוד לא נכתבתי עוד)במשפט אחד הוא מצליח להבין סאגה שלמה?

"את לא מקולקלת" הוא שם את היד שלו על היד שלי, ובחום האנושי האחי-הגדול הזה מונע מחלקים ממני ליפול. "את חייבת להבין את זה: את לא מקולקלת."