איך בכלל יכולתי לחשוב על מישהו אחר?

אנשים יכולים להיות כלכך מעצבנים שלפעמים באמת בא לי להיות זבוב (ואז זה יהיה לגיטימי אולי להתעסק בחרא).

ואז יש את הרגעי חסד האלו של כנות מפתיעה ובונה, של הפגנת חברות שלא צפיתי אליה, שחבר תופס אותך בידיים באמת, של אהבה, של אנשים שרוצים ומתמידים ומתעלים כלכך שאתה אומר לעצמך- בואנה, אני רוצה גם. שאתה מרגיש שבחברתם טוב לך ואתה רוצה לעשות ככה גם שגם לאחרים יהיה טוב איתך, ובכלל בעולם.

ואיך שיחה מפתיעה אחרי יום מגעיל כזה, פתאום כנות, התפרקות, לדעת שאני כלכך שמחה שהוא יכול להתפרק עליי, שאני כלכך אוהבת להחזיק אותו ככה, לדעת איזה כיף שאני ככה בשבילו. "בלעדיך הייתי בטח חוזר לחדר ובוכה לבד", הרגעים הכלכך נדירים האלו שלו. "הייתי צריך אותך היום איתי. כיף שאת מבינה אותי ככה"

בשביל רגעים כאלו, של אנושיות כבירה כלכך- שווה להיות.

איזה כיף.