קדחו לי בשן, נברו לי בחניכיים, כמה דם יצא לי, יא וולי. חלקי חניכיים ומלא דם. לא משנה כמה תרוויח, לאן תגיע בחיים, על מי תשפיע, למי תשתחווה ובמי תרדה, כל איש ירגיש הקטן באדם כשהוא יושב פעור כלכך מול רופא השיניים. והמכונה הזאת ששואבת את הרוק! וכמה דם..

"אוי.. חמודה שלי. מה היה לך?"

"שיננית"

(תצחקו תצחקו, מה יקרה שיעקרו לי את השן בינה?)

(ואין פעם שלא הייתי אצל השיננית, בגיל 12, 16, 18 ו10 ולא סיימתי את הטיפול מבלי שהיא תלמד אותי בחייכנות איך מצחצחים שיניים)

לא, באמת, אני חייבת להתחיל לשמור על הגוף שלי. עכשיו שאני בת 20 ואין רפיסה ממני בעולם. אם רק הייתי מתפתה לזבל הזה של לקנות את מצרכיך דרך האינטרנט בכלל לא היה טעם שאני אקום מהכסא. כשאני עולה במדרגות (ואני גרה בבית עם קומות) אני מתנשמת. אני לא שמנה, אבל בקצב הזה עוד 20 שנה אני אהיה.

ואם אני לא אהיה אחראית על מה שאני אוכלת עכשיו ואוכל בצורה בריאה (נו, ירק מידי פעם וכאלה), ואם אני לא עכשיו אהיה מודעת לתחושות של הגוף שלי, עוד 20 שנה אני אהיה כמו אמא או סבא, עם סכרת או סתם מלא בעיות בגוף. אם עכשיו אני לא אמצא ספורט שיחזיק אותי מעל הגוש הזה שאני הופכת להיות (ושוב, זה לא חיצוני, זה פנימי), אם אני לא אשלוט עכשיו על החיים שלי בצורה בריאה, איך אני אצליח להכניס הרגלים כאלו בעתיד?

(אני אומרת את זה ואוכלת אוכל סיני מהיר)

בכלל רציתי לדבר על השיניים! אני רק בת 20 ויש יל דלקות כרוניות בשיניים, מהסיבה הפשוטה שקודם הייית כלכך צינית כלפיה- אני לא שמה על זה זין. אני יודעת איך מצחצחים, אבל למי יש כוח? או זמן, שאתה קם ב5ורבע וה2 דקות צחצוח יכולים להיות עוד 2 דקות שינה.. שלא לדבר שאני כלכך עצלנית שאפילו לפני השינה אני לא מצחצחת (אוי, תסתמו, אנחנו קהילה גדולה)

אבל אני חייבת לשנות הרגלים. חייבת. זה וספורט ואוכל וסדר ולמחזר, כלכך חשוב למחזר, באמת, וכלכך הרבה דברים.. הבנתם מה אני אומרת?

צריך לפרק את זה ולעשות רשימה ולהבין איך אני עושה מזה אורח, איך אני מכניסה את כל השטויות האלו לצבא. גם ככה הכל מתפרק לי, לפחות שהגוף יישאר על כנו.

פתאום הבנתי שאם ישאלו בת כמה אני, אני יכולה לענות "רבע ל20".

יום אחרון של אוגוסט וגם אחרון של סופ"ש ארוך רביעי-חמישי-שישי-שבת-ראשון) שכמה מפתיע, הספקתי לעשות בו חצי ממה שרציתי בערך.. אבל פשוט טוב לי להיות בבית, כמה עצוב שזה נשמע. בכלל לא תכננתי להיות חיילת כזאת, אבל הכל כלכך עגום ונפיץ עכשיו. כל תגובה לא נכונה מפילה אותי לקרשים ישנים, וכבר בניית הרבה מאז אז זה יותר כואב בעצם. גם הכל נראה לי שקרי אבל עזבו.

אתמול שוב התפרקתי על נושא טיפשי, הלכנו לים והיתה לי בטן גדולה ופתאום הפחד הזה הבסיסי מבני אדם חזר והתקיף אותי מכל כיוון. איך זה חוזר שוב? כבר חשבתי שהייתי כלכך מאחורי זה, באמת.

אז אחרכך שאסף התעצבן ואני גם ושכבנו במיטה גב אל גב אל בטן (תלוי מי דיבר ומי כעס באותו הרגע) אמרתי שאולי זה לא נכון שנהיה חברים. אני.. אני לא תלאביב אני, אין לי גוף מתאים, וגם לא סטייל ולא בזין שלי להשיג כאלו.

מעניינים אותי דברים כאלו כמו החברה ואנשים סביבי, או לחילופין יוספיוס פלאביוס, מלחמת יום כיפור או אסטרונומיה. יש לי בערך 2 חולצות יפות ו2 שקצת פחות, אני לא מגניבה, לא רואה היפה והחנון, לא יודעת לשחק פוקר ותמיד שיש אנשים גם כל מה שיוצא לי מהפה רלוונטי לשיחה כמו תחרות מלכת היופי באיראן. וכל הסביבה הזאת, כל הלחץ התלאביבי הזה, הדברים שהם כלכך רגילים אליהם, מה שיומיומי בשבילהם זה מגה מאמץ בשבילי, ואני בכלל לא רוצה שיהיה אכפת לי אבל כל הלחצים האלו עושים לי לא טוב מבפנים, גם ככה אני עסוקה בלאסוף את השברים שלי עכשיו מכל מה שהיה ודאי בחיים שלי, אז המאוורר השיקי הזה עושה לי ממש ההפך.

ואחרכך הוא אמר לי (הרבה אחרכך. היתה או שתיקה או דיבורים חסרי תוכן) שכשהיינו יוצאים בהתחלה זה בדיוק מה שהוא אהב בי. אני לא כזה תלאביבי כמו שאת חושבת, אני גם שונא את כל הזיוף הזה והבגדים, שתדעי לך שעד לא מזמן גם לי היו 2 חולצות, וגם את השאר לא קניתי ביותר מ20 שקל. ואז פגשתי אותך, והיית חכמה כלכך, ורגישה, ומעניינת, ושחברים שלי שאלו אותי איך היה אמרתי "שיחה קולחת", ונהניתי לדבר איתך, זוכרת אז, בקפה מצדה? שדיברת על פסח? היתה לך גישה כזאת לדברים שמי רואה אותם ככה בכלל, ואני פשוט הוקסמתי. הנה בחורה יפה, חכמה, שיש לה כרס קטנה חמודה, ולא תשרוף כל יום 3 שעות בחדר כושר כדי להראות טוב, להפך, שיודעת לאכול, שלא אכפת לה מכל זה בכלל.

(אני לא זוכרת מה היה הסוף. לא זוכרת אם מה שהוא אמר היה "את כזאת חמודה ואני אוהב אותך" או "לאן נעלמת לי?", קצת מעורפל לי כל הסיפור ואת שניהם אני מרגישה. ואיפה נעלמתי לי? באמת הייתי ככה, נכון? אני לא רוצה להאמין שהכל היה שקרים. והכל מתפרק לי ואני רק בקרשים מכל שטות, והוא בכלל לא מבין מאיפה לאכול אותי ככה. ואוף וזה תקופה קשה ושתגמר, שתגמר כבר..)

ועם כל העקיצה הזאת, אין לי כוח לחזור מחר לצבא.

סוף הקיץ. רותם, איפה את בכלל?