אני אוהבת חינוך

אני אוהבת לעשות דברים שפעם לא חשבתי שאני מסוגלת

אני אוהבת להשיג את המטרות לעצמי

אני אוהבת להרגיש משפיעה

רק קשה עם האנשים מסביבי, וזה הכי קשה- הדיסונאנס הזה שאני אומרת לחניכים שהכי חשוב לעבוד בצוות או להיות בני אדם טובים, והאנשים שסביבי חרא.

חלקם. חלקם גם ממש לא, ואני לומדת להכיר את זה לאחרונה.

וכל הזמן שאלות: איך אני יכולה להיות מפקדת יותר טובה? ומד"נית יותר טובה? ולבנות סגל? וחברת תנועה? וחברה? ובנאדם? בריא יותר? (בכל השבוע במטורף הזה מצאתי רק יום אחד להשתמש בחוט דנטלי, מה יהיה איתי?)

ומשבוע לשבוע זה נהיה פחות קשה, היום-יום המביך הזה, המתסכל, וכשאני נופלת אני באמת לומדת איך לקום, ועם כל פעם זה נהיה פחות כואב או עמוק ומגליד מהר יותר, אבל עדיין קשה ועדיין נופלים.

ויש לי מלא מחשבות על חינוך, וכמה שאני רוצה שהוא יהיה בחיים שלי. (והאם בנאדם יכול להיות מדריך טוב אם הוא לא בנאדם טוב? ולמה הוא מדריך?)

ועל המשפחה כמוסד וכמה שהיא מתפרקת (פתאום אילן ואורה שוב קפצו לבקר במחשבות שלי, וחשבתי כמה נורא שזוג יכול לחיות 30 שנה ביחד ולבחור לאהוב באמת בכל הקשיים, אבל פתאום היום זה לגיטימי להגיד "אוקיי, מיציתי"? ומה זה אומר על החיים שלנו? ופתאום זה לגיטימי גם להרוג את הילד שלך [גם אם זה לגיטימי אך ורק בראש שלך, אבל 'שריטה' זה לא תירוץ], או להפרד.. אפילו לא להתגרש, סתם להפריט את התא המשפחתי, כי לא ח-י-י-ב להיות ביחד אם כבר די. ואולי זה טוב. ואולי זה לא. ומעניין אם גם ההורים שלי יגיעו לשם מתישהו, ומה אבא שלי ירגיש אז. במה אז הוא יאחז. מה נשאר לאדם. זה מעביר בי צמרמורת)

ועל התנועה והכמיהה לקבוצה וכת וכל מיני שאלות בנושא.

ועל אסף וכמה שאני אוהבת ושמחה שאני איתו. והיום שמרית אמרה "תראי, אומרים שלכל בנאדם בעולם יש בערך 7 אנשים שמתאימים לו" וצחקתי ואמרתי שאני ואסף בכלל לא מתאימים. משום בחינה. אנחנו פשוט בוחרים להיות ביחד, באמת בוחרים, ללא כל סיבה נראית לעין (שמא אגיד 'הגיונית'), וכמה שזה מלמד אותי על אנשים ושונויות ושקרים שאנשים משקרים לעצמם. הכל עניין של בחירה ואחריות.

ואבא הכין לי משהו לא ברור וזה קצת שרוף אבל אני רעבה, וקמתי ב5 בבוקר אז נראה לי שנמשיך את השיחה הזאת בפעם אחרת.

עוד מעט ראש השנה.

"מעניין אם יעלים זה טעים"