בקצרה? כמעט התעלפתי בתחילת שבוע הדרכה, ואתמול רופא ראה אותי ופטר אותי מהדרכה או מכל פעילות שהיא לא ישיבה, עד שהבדיקות שלי יחזרו, כי כנראה סיפור בלוטת התריס חוזר שוב.

חוץ מזה הוא גם שולח אותי לנוירולוג  וקרדיולוג כי משהו שם מרגיש לי לא בסדר.

באמצע השבוע, כולה יום לפני שהחניכים הולכים הביתה, ירדתי מהדרכה, עליתי על א' ונסעתי לעשות בדיקות דם בחר"פ. בדרך היו לי בחילה וסחרחורת. פספסו לי את הוריד לראשונה בחיי (וזה יפה, כי אני עושה בדיקות דם אחת לחודש וכל פעם שאני עושה אני מקבלת את המחמאה "יש לך ורידים ממש יפים..), ואז הקאתי ממש לתוך הפח של המעבדה. אחרכך בדרך לתחנה המרכזית היו לי שוב בחילות וסחרחורת, ובדרך ממנה לביקור רופא (מי שלא מכיר את ב"ש- זה לחצות כביש) הקאתי שוב- אבל הפעם על כל הרגליים.

מישהי שהיתה איתי ומאבטח מהתחנת רכבת לקחו אותי לתחנה, הבחורה הלכה לקנות לי שוקולד (שאחרכך התברר לי כטעות איומה בערך) והמאבטחים שם תחזקו אותי במים. שטפתי את עצמי בכיור, ושלשלתי, וחיכיתי איזה שעה שם, ואז אזרתי אומץ לעבור את הכביש לביקור רופא. זה גם לא היה קל, והגעתי לשם והקאתי שוב, פעם שלישית בשעתיים. לא זה ולא העובדה שנראיתי פשוט נורא (באמת, לא היה לי כוח לזוז. היה לי תיק צד שפשוט גררתי על הרצפה כי לא היה לי כוח להרים) לא מנעו מהם לחרוג מהמדיניות הקבועה ש"ביקור רופא לא נפתח לחיילים לפני 5".

תבדקו אותי, אחות, כדור נגד בחילות, משהו! אבל הם במדיניותם. תהיתי אם אני אתעלף יגררו אותי לאיזה חדר ויבואו לבדוק אותי רק ב5.

שלשלתי שוב (את מה בדיוק?!), השתנתי בתוך כוס, וכשנכנסתי לרופא הספקתי להגיד בערך "אני מקיאה בטירוף ו-"

"משלשלת?"

"כן"

"מזל טוב, זכית להדבק בוירוס של כל איזור הדרום. אני נותן לך גימל אחד, סעי לשלום ותשני בבית"

מה גימל?! מה גימל עכשיו?!?! גבר אני צריכה טיפול! אני לא מסוגלת לעבור את הכביש שוב לתחנת רכבת, אתה מדבר איתי על לנסוע ברכבת מטלטלת 3 שעות?! אני פשוט לא אעמוד בזה!

"תשבי ליד השירותים ותקווי לטוב". ממש מערכת בריאות אחראית, מה אני אגיד.

הנסיעה היתה הכי נוראית בעולם, המשכתי לשלשל אבל לפחות להקיא הפסקתי (טוב נו, לא אכלתי משהו שנקלט לי בגוף מאז אתמול בבוקר), בסוף הגעתי הביתה לא בשלום כלכך אבל בסדר. לקחתי קצת כדורים ונרדמתי. באמצע הלילה קמתי, גררתי את עצמי לשירותים עם בחילות וסחרחורת ולא הייתי מסוגלת לזוז. אחרי 20 דקות זחלתי (!!!) לדלת של השירותים וקראתי לאבא. אמא קמה, עזרה לי להגיע לחדר, ולראשונה בחיי היה לי חום. היא כיסתה אותי בשמיכה ונתנה לי כדור להוריד אותו, ושמה לי מגבת רטובה על הראש וישבה ליד המיטה עד שנרדמתי. בכלל ההורים שלי מקסימים ביממה האחרונה, נראה לי הם ממש נהנים שאני נותנת להם לפנק אותי כמו פעם, ולהרגיש קצת 'הורים' בכל העצמאות שאני רגילה להתריס כלפיהם.

ועכשיו אני בבית, שוב חלשה. החום יורד ועולה, לא אכלתי שום דבר כבר יום וחצי, מידי פעם אני קמה מהמיטה וזזה קצת עד שנגמר לי הכוח ושוב חוזרת לישון. אבא מסביב, דואג במידה כשצריך. וזהו.

מי שעוקב אחרי היסטוריית הבלוג הזה יודע שאני לא רגילה להיות חולה, מקסימום מצוננת וגם זה פעם-פעמיים בשנה (והיו בעברי שנים שחונות גם מזה), אז על כל נזלת שיש לי אני בטוחה שאני הולכת למות, עם זה אני בכלל לא יודעת להתמודד. מקווה שעד החגים זה יעבור (ולחשוב שהסופ"ש הזה אני ואסף היינו אמורים לחגוג חצי שנה, הוא אפילו הציע שנעשה פיקניק בפארק הירקון, שזה כלכך לא אופייני לו וממש מרגש, ועכשיו זה לא יקרה)

וזה בכלל בלי קשר לפסקה הראשונה, ומה יהיה עם זה בכלל. אוף.