אני שוכבת במיטה, עדיין בדמדומים שבין חלום למציאות (נראה יל שחלמית שהילה התחתנה עם יורש עצר, נסיך כלשהו, ולא עם החבר שהיה לה בשנתיים האחרונות, שגם בחלום זה לא היה הוא בכלל), מן התעוררתי אבל אני עדיין מכחישה. עוד תוהה אם יום שישי או שבת ומתי אני רואה את אסף ומה יקרה בכלל

ופתאום צליל מוכר בחלון, מוכר וישן, ופתאום אני קופצת מהמיטה ופותחת את החלון כלא מאמינה- גשם, רבותיי, יורד גשם!

ואני רצה למטה, כאילו לא היה וירוס נורא בכלל, כאילו לא שכבתי עכשיו יומיים בבית מרותקת למיטה, משהו חזק ממני מושך אותי החוצה. "אמא" אני דופקת על הדלת "יורד גשם, אמא, יורד גשם!", ולא עוצרת ורצה למטה ופותחת את הדלת- והנהו בחוץ, לא טפטוף, לא איזה שקר כלשהו של סתיו- גשם, גשם אמיתי- שמיים אפורים ורוח והוא נופל מהשמיים בצליל מוכר ובריחות.. אין דבר יותר ממלא מריח של גשם ראשון.

ואני פורשת את ידיי ואמא מאחור "לא, את חולה! אל תתרטבי, מיכלי!" ואני צוחקת ונשארת מתחת לגג ושמחה, ובריאה, פתאום בריאה כלכך, והשרירים כבר לא כואבים וגם לא הראש, קצת הגרון, וגשם, אמא, גשם ראשון, ולא משנה אם אני בת 17 או 3 או עוד שניה 20, תראו איזה אושר יש באוויר.