מאירועי הימים האחרונים: נחתי, החלמתי, כאב לי הלב, אסף בא, התכרבלנו ועוד, היינו באיקאה, נכנסתי למיון, כל הלילה בהילל יפה, יצאתי ממיון (הכל בסדר), גימלים, לישון סוף סוף, מנוחה, "איפה את?! למהלא אמרת שום דבר?!", יום בבית, תאבון, עדיין לא מספיק, משברים רומנטיים אצל חברים, משבר זוגיות בראש שלי, הרבה סרטים (בטלוויזיה, לא לדאוג), לקום מוקדם בבוקר ולסדר, להתקלח מעט, משקפים הרבה, קניתי חולצה יפה, פיתחתי תמונה, חברים ישנים, שיחה מרובת שכבות, אמא הכינה אורז מגעיל, הכנתי אורז טעים (ממש! אני כלכך אוהבת לבשל), סרט קיטשי בטלוויזיה, ג'וד לאו סקסי בטירוף, מקלחת מהירה, ערב חג, חולצה יפה,  תפוח בדבש, יין מגעיל, אורז טעים, עדיין אין תאבון, סבתא מספרת על השואה, אין חברים- אין תוכניות.

כנראה בגלל שהעיסוק המרכזי שלי בגימלים הוא לראות הרבה סרטים טיפשיים שלא דורשים הרבה מחשבה, על נשים, אהבה וחג המולד (זה תמיד יהיה חג המולד), בראש שלי הדבר שמתבקש לעשות אחרי ערב חג שכזה הוא לצאת לאוויר הקר בכובע צמר ומעיל, או לפחות לתל אביב, לשבת באיזה פאב, לחזור אח"כ עם אסף שמידי פעם הוא מצביע על טפטוף של מזגנים עם הבדיחה המוכרת של "גשם מקומי".. לא ברור מאיפה זה בא.

אני צריכה להפסיק לראות סרטים.

רק אצלנו: קנידלעך בערב ראש השנה.

נראה לי אני כלכך מבולבלת ראש השנה הזה ולא יודעת מה לאחל לעצמי, בעיקר כי רוב הדברים שאיחלתי לעצמי לשנה האחרונה התגשמו וקרו, ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

התגייסתי, הצבא לא היה כלכך קשה כמו שחשבתי, לא ויתרתי לעצמי וגם כשהיה קשה הצלחתי להתעלות מעל דברים. השתניתי, הפכתי בנאדם טוב יותר, חבר יותר, שלם יותר, מבולבל פחות. הגעתי להשלמה עם עצמי (כבר שבוע שלם אני הולכת עם משקפים ללא פחד וממש בסדר עם זה), השמנתי, יפיתי, גדל לי החזה והסתדר לי השיער (למרות הצבא). עשיתי החלטות לא קלות אבל נכונות, עמדתי במשברים.. לא יודעת, אני בנאדם טוב יותר. אני אפילו במערכת יחסים ארוכה למען השם.

פתאום נגמרו לי הבקשות.