2:43 לפנות בוקר, ולא רק שאני לא ישנה, אני גם כותבת, ועוד על מחברת בעלת דפים ורודים, ומוקפת נרות. יותר הזוי? בחוץ יורד גשם (או, נכון לכרגע: ירד), ואני? בקצר. חם. יותר הזוי מזה? כלב ירוק מסתכל עלי. ומחייך. אפשר להמשיך?

בעצם, להתחיל. זה מתחיל בזה שאבא הבטיח גשם ב"מחר. רגע, מתי זה שישי?" ואז בשרב מטורף שכזה שאפילו האנורקסיות הזיעו, ומומחים באמת באו ואמרו שהגשם בשישי, משמע, זה שובר שרב, משמע, גם יותר חמישי יהיה חם.  אלוהים יודע למה היו לי בחולצה שרוולים. היה לי כלכך חם שבשלב מסוים בהפסקה פשוט הלכתי לבניין ממוזג, הורדתי את החולצה הקצרה (היתה לי גופיה מתחת אבל ממש לא ראויה לבצפר, אבל זין, חם לי), ונשכבתי על הרצפה, עד שיפסיק.

השמיים בחוץ היו אפורים, אבל האוויר העיק. כל היום התחמקתי מהחום והזיעה כמה שיותר, לא שעבד. בבית אפילו בכיתי, לא יודעת למה (טוב, קצת יודעת למה), אני נורא רגישה לחום. זה הורג אותי, באמת. הידעת: חוק של חז"ל או הלכה או אנעארף מה אומר שלבעל מותר לרצוח את אשתו אחרי שלושה ימי חמסין?

אחרי ההתפרקות (טוב, זה לא היה רק חום. גם יצא לי לדבר על דברים שהדחקתי קצת, אולי שהחום או בעצם כל הביניים הזה שחרר), היה לי הכי חוסר חשק בעולם. לחד"כ לא הלכתי, ובעצם גם לא אתמול, לטיול שנתי אני אגיע בטטה. לגמרי. סתם, אכלתי.

התקשרתי לרותם, היא ישבה על המרפסת וספרה ברקים. אז הצטרפתי. אבא שלה התקשר ואמר שאצלו יש גשם, משמע, תתכוננו, זה בדרך.

"אז את יודעת מה?" היא אומרת. "צאי לכיכר, הולכים לרקוד".

כמובן שאפילו הגשם הגיע לפני, לא שזו כזאת בעיה. רצתי והיא מתקשרת "איפה את?! הוא יורד, הוא יורד!".

נפגשנו, וברקע גשם. אז ככה זה מרגיש? סליחה, לא היית פה כלכך הרבה זמן ששכחתי איך אתה עובד בדיוק.

בעצם, זה גם לא היה גשם. זה היה טיפות ממש גדולות שירדו בצורה קצת יותר תוקפניתץ אבל גשם?

זה לא מנע מאיתנו לרקוד על הכביש כאילו היינו להקת המחול של אקי"ם. רותם שאלה "מרק?" וקפצנו אליה לקדם את בוא המשהו (סליחה, אבל הייתי עם חולצה קצרה והיה לי חם. יש עוד הרבה עבודה עד שנקרא לך חורף), בלווית שקדי מרק וקרוטונים. הגשם פסק, חזרתי הביתה, שימרית, שיחת נפש, חלון, רוח, נחמד נחמד אבל לא מעניין.

גם לא הסתובבות ברחוב או נסיעה על אופניים (ותתפלאו, דווקא כן אפשר לשכוח איך עושים את זה! במיוחד שהפעם האחרונה היתה עם גלגלי עזר..), וחיקוי כל בנאדם שאנחנו מכירים בפן הכי רכילותי שבעניין.

מה שכן, גם שם ירדו טיפות Big Bite (מה, לא?), ובעצם, אם מסתכלים לכיוון מנורת רחוב ומסתירים אותה עם היד, זה נראה כאילו אלוהים זורק עלינו אורז מהשמיים. הרבה אורז מהשמיים. נהדר.

אז איך לעזאזל הגעתי למצב ההזוי הזה?

בית, מחשב, דוחה את השינה, פתאום רעשים מהחלון ואני מפחדת ושמה אזעקה ועולה, והיי, פתאום אני קולטת שזה גשם, אולי אפילו אחד אמיתי (!).

הולכת, עושה גבות, נחמד, לשניה אני בבואה במראה ופתאום, הופ, וחושך. סעמק, הפסקת חשמל.

כבר סיפרתי שאני פוחדת מחושך? נורא נורא, אני ישנה עם אור שדלוק ליד, ותמיד שחשוך, למרות הרתיעה ממגע, אני תופסת יד של מישהו, אוחזת ממש, אפילו אנשים שזה לא משהו שאני עושה איתם בדרך כלל. (למישהו שהוא לא אני, כמובן, כי אז יחשבו שאני מוזרה. אבל כמובן, כשלבד, אז אין מה לעשות, תופסים במה שיש. מה הקשר? נו)

ושיט שיט שיט, איפה הפנס, איפה אור, הכל חשוך כאילו.. כאילו, כאילו.. כאילו אני לא מוצאת מטאפורה עניינית מספיק טובה, לא בפוליטיקה, ספורט, המצב בארץ או שרי אריסון. אני בזהירות מדדה אל הדלת, נתקעת בה, פותחת אותה, מגיעה לחדר שלי, אני חושבת. הבהוב. הפלאפון! נהדר. זה יהיה פנס נחמד עד שאני אמצא את האמיתי.

רק חבל שלא מצאתי את האמיתי, למרות שבדרך הספקתי להתקשר ליונתן ולהעיר את אבא ולבכות להם שחשוך, וליפול קצת, ואז עליתי על פתרון חדשני ומטורף.

נרות. סוף סוף שימוש לטרנד האופנתי להחריד כמתנות ימי הולדת בכיתה ו'. איזה כיף, איזה כיף. אהה, עכשיו איך אני מדליקה אותם.

איפה הגפרורים. יורדת, רגע, מכבה את האזעקה, לוקחת גפרורים, סוגרת כנראה לא טוב, אזעקה מצפצפת, 2 בלילה, טוב, טוב, לילה טוב אבא, לך לישון, כן, גם אני, בסדר, לילה טוב, אני אנסה לא לשרוף את הבית, בסדר, ביי. חדר, אחד אחרי השני אני מטיחה אותם כנגד הקופסא והם במקום לפרוץ בשמחה וששון ולהדלק, הם נשברים אחד אחרי השני, בערך כמו הליכודניקים שמאיימים על שרון שהם התפטרו (או: גם לבנת וגם ביבי הולכים הביתה, וכנראה מעבירים את ההתנתקות. רק רדיוהד יבואו לארץ ועוזי חיטמן עליו השלום יקום לתחייה, ואיכות החיים בישראל תעלה פי מאה בערך. סתם, אני עדיין לא סגורה על הדיעה שלי בקשר להתנתקות, אבל אני יכולה לארח את תום יורק בסלון שלי רק מתי שמתחשק לו. בלי עין הרע. וגם זו שעובדת..).

איפה הייתי? אה, כן, גשם, חושך, גפרורים לא נדלקים. אוף, למה אני לא מעשנת.

בשביעי או בשמיני (באמאשלי) הנר הסכים להדלק, וממנו לעוד אחד וממנו לאחד שנמצא בתוך אהיל מתכת עם חורים בצורת כוכבים (.), ו-וואלה, זה יפה. נענע, מאחוריך.

ואבא קם שוב והתחיל להתעצבן שהנה, אני כן הולכת לשרוף את הבית וכאלה (איזה מזל שהוא לא שאל אותי איפה הפורץ), אבל עכשיו 3:17 ויש נרות פה ולא חשוך ונחמד לי.

אבל עוד מעט צריך ללכת לישון, מינינג, לכבות את הנרות, ואז חושך.

אולי נרות זה שימושי. צריך לסדר מחדש את החדר (בא לי קיר כתום!)

אבל לישון, יש גבול ל"אין לי מתי לקום מחר".

זה בהחלט מצטרף לי לדברים שאני לא אוהבת בחורף, המעטים, יחד עם, נגיד, גרביים רטובות ושאין מים חמים וכאלה. אוף, צריך לעשות רשימה.

29.10.2004, 3:20 לפנות בוקר.

זה נכתב בלילה בין חמישי ושישי. בשישי הייתי באירוע שארגנו לחניכים שבאו 4, בשבת הייתי בסמינר רבין ואז בעצרת (היה ממש מעולה, וזה עשה לי מצברוח טוב שכזה עד היום אפילו), אולי אני אפרסם פוסט אחרכך.

והיי, גם כתבו לי מכתב! אני מקווה שלא איבדתי אותו.

אולי אני אכתוב משהו על העצרת וזה אחרכך.

מחר אני יוצאת לטיול שנתי, משהו בדרום משהו. מעניין מתי יבטלו לנו אותו.

אחזור ברביעי. יהיה מגניב.

טוב, אני מקווה שיהיה מגניב. צריך להיות, זה די קריטי. אם אני אהנה עם השכבה, אז סביר להניח שככה אני אצא לפולין. ואם לא.. הממ, בעסה.

אהה, אפילו כובע אין לי, שלא לדבר על תיק ומים וממתקים (חה, חיוני) או פאקינג מכנסיים שאני יכולה ללכת איתם (זה נראה דבילי, אבל היי, המכנסיים שלי או שגדולים עלי או שקטנים עלי, ולא נוח ללכת איתם. אוף, איפה החולצת תנועה שצריך אותה)

אל תגידו לי תהני, תגידו מחר. מחר.

יופי.

בינתיים, היפי היי, היה גשם, אפילו שעכשיו שוב חם.

נובמבר, נזכר להגיע, הידד.

(לא)