אני פוגשת את דור צויגנבום בכרמלית. אני מאחרת למשפט, ובאה להתיישב בקרון התחתון, ומישהי עם אודם אדום ובוהק מסתובבת אליי ואומרת לי: סליחה, אנחנו מצלמים. רק אז אני שמה לב שהיא לובשת שמלת כלה וסוודר, וזה עדיין לא נראה ביזארי במציאות החיפאית שמוכרת לי מהשנתיים האחרונות. 

אני לא טובה עם אנשים. אני אף פעם לא מקשרת בין אישיות פנים ושם, תמיד שוכחת את אחד ממרכיבי הזהות (אם לא יותר, אם לא את כולם, ואז נשאר רק חיוך לא מחייב שזורקים למישהו וזורק לך במחשבות הרבה סימני שאלה). אני יודעת שהוא מפורסם, שראיתי אותו משחק איפשהו. ואז הוא מדבר ואני יודעת: ארל'ה. ארל'ה צדק. אני מסמסת למאיה שאני בכרמלית עם ג'וליאן שגרן (הוכחה ניצחת לתלישות הקיומית שאני חיה בה) היא מתרגשת אבל לא באותו האופן שאני חושבת שתתרגש. בכל זאת, 'בלוז' הוא אחד הסרטים הכי מצוטטים בחברות שלנו. רק אז אני מתחילה לחשוד שככל הנראה מדובר בשני אנשים נפרדים.

זה מדהים איך אנשים מזדקנים והקול שלהם נשאר אותו הדבר. הוא מדבר, שואל את הבמאי, שלא מבוגר ממני בהרבה - לעמוד פה טוב לך? ובראש שלי הוא ממשיך: אין מלחמות צודקות. לפציפיסט אין גבול שמאחוריו יש אויב. מאחורי מה שמכונה גבול יש בני אדם - כמוני, כמוכם. 

אני תוהה אם הסרט רלוונטי היום. קצת כמו למצוא מכשיר טכנולוגי עתיק ולספר לצעירים ממך: כשאנחנו היינו צעירים, היה לנו אתוס רציני כאן.. אני תוהה איך הגענו ממצב שאנחנו צועקים ארל'ה צדק למצב שבו אנחנו כותבים כהנא צדק. אני יודעת שזה לא הדור שלי, נולדתי שנה אחרי שהסרט יצא, ובכל זאת, יש לי זכרונות מהתקופה שלפני רצח רבין, בית הספר ניסה להכין אותנו, ילדים שגדלו על אדמה משוגעת, להאמין שיום אחד יהיה שלום. כמה תלמידי יסודי גוזרים בשנים האחרונות יונים מבריסטול? לומדים לכתוב 'שלום' בעברית, אנגלית וערבית? כשאנחנו היינו ילדים מיכל ינאי שרה שלום, היא מילה שימושית, שלום. הפסטיגל האחרון היה על אייפון. ככל הנראה מילה שימושית יותר.

אני חושבת עוד כל מיני מחשבות. כמו כמה אני אוהבת את חיפה ותוהה אם להגיד לו משהו (ואם זה יהיה מביך כמו המפגש עם גרוסמן?). כל זה נמשך דקות ספורות בלבד כי מדובר בכרמלית (אף אחד לא שילם לי כדי לפרסם אותה. תעברו לגור בחיפה). כשאני יוצאת מהכרמלית הוא בדיוק עולה לדלת שאני יוצאת ממנה. אני מסתובבת ואומרת לו: בלוז לחופש הגדול אחד הסרטים האהובים עלי. הוא מגחך. גיחוך אמיתי של הפתעה, אבל כזה בלי חיוך. באמת, אני מוסיפה. בהצלחה שיהיה.

"אמש לא נכחתי בהפגנה. החלטה תמימה לפני חודשיים וכרטיסי טיסה שאינם ניתנים לביטול שלחו אותי לביקור משפחתי קצר מעבר לים. ישבתי בבית והסתכלתי על הפיקסלים מציירים את המהפכה על מסך המחשב והרגשתי כמו חייל שבגד בארצו בעת מלחמה. הנחמה היחידה שמחזיקה אותי היא שזו רק יריית הפתיחה, שהשיא עוד רחוק מאיתנו."

(דה וואן אנד אונלי,שלמה קראוס)

עוד לא החלטתי מה אני חושבת על מאבק הדירות. אולי אני אגיע להפגנה היום ואולי לא. בינתיים לא, כי הבטן שלי הכריזה על סכסוך עבודה, ובצדק.

אני כן אגיד מה אני חושבת על הסיפור של חן אפרת.

בחודשיים האחרונים אני סובלת מכל מיני מגבלות אכילה. בינתיים אנחנו מנחשים שזה ריפלוקס. זה לא קל לי בכלל, כי אני מאוד אוהבת לאכול ואני גם מאוד אוהבת להתענג על אוכל, והחודשיים האחרונים היו און אנד אוף של לנסות לשמור ובעיקר לא להצליח. יש דברים שבאמת הצלחתי להפחית, יש דברים שפחות. 

אבל הכי מרגיז אותי להתיישב במסעדה ולבקש 'בלי עגבניות' והמלצרית מהנהנת והסלט או הסנדוויץ מגיעים עם. כנ"ל לגבי מים בלי פרוסות לימון שאני תמיד מבקשת וכמעט תמיד זוכה להתעלמות. או לגלות רק אחרי שהזמנו שהמנה מכילה איזה משהו שאחד מאיתנו לא אוכל בשום אופן ולא חשבו להזכיר את זה בתפריט. זה מרגיז ומעצבן, ועם כל הלחץ והאחריות שמופעל על מלצריות, זה הבסיס. את הקשר בין הלקוח למטבח, את צריכה לדעת מה יש באוכל שאת מגישה ומה אין. 

ולא, אני גם לא חושבת שאנשים אלרגנים צריכים לאכול רק בבית. פשוט צריכים להתחיל לקחת ברצינות את האנשים שעומדים מולך בקשרי עבודה או בכלל בכל מקום בחיים. אנחנו כלכך אדישים ואנשים רק מעצבנים אותנו כי הם עומדים בדרך ל'אני'. ואנשים נפגעים מזה.

אולי קצת הגזמתי, אבל ככה אני מרגישה.

אתמול שתיתי מלא יין. אני אוהבת יין אדום, הוא גורם לאנשים להיות יפים מאוד בעיני.

והייתי בשלב כזה שהיה לי קשה להעיד על עצמי אם אני מקסימה או מגוכחת. וחבל, דווקא אתמול לא רציתי להיות מגוכחת.

ואחרכך קמתי באמצע הלילה והקאתי המון. זה הפעם השניה שהגוף שלי לא מוכן לעכל יין אדום. אין לי כוח להבין את הרמז.

פגשתי מחוץ לעבודה מישהי שעובדת אצלנו. את אחת המאבטחות, למען האמת. ואמרתי לה שלום והיא אמרה לי: תקשיבי, אני חייבת להגיד לך, אני מסתכלת עליך כל פעם ואת פשוט מדהימה! את פשוט עושה עבודה מדהימה ומדריכה ממש טוב ואני מרותקת ממך כל פעם מחדש!

זה היה נחמד ובאמת עשה לי את היום. לפני כמה חודשים עברתי תקופה קצת מבאסת בעבודה, שהרבה דברים התפקששו לי ולא כ"כ סמכו עלי ובאופן כללי לא הרגשתי כ"כ טובה. ואני חושבת שזה בסיסי, שבנאדם ירגיש טוב בחיים שלו. כלומר, במה שבחרת לעשות, אתה לא יכול להרגיש רק גרוע עם זה. זה לא חיים ששווה לחיותם, אתה רק מאוכזב או רק מחכה שהדבר הזה שאתה בו עכשיו ייגמר (צבא, עבודה, לימודים) כדי שתוכל להתחיל עם החיים האמיתיים. למרות שהם דווקא החיים שלנו בעצם. ובערך חודש לפני שהקיץ התחיל ממש התאפסתי על עצמי והבנתי כל מיני דברים ועכשיו ממש טוב לי. אפילו כשאני חושבת על שנה הבאה כשאני אתחיל ללמוד ושאני אצטרך לצמצם את העבודה לפעמיים-שלוש בשבוע זה קצת מבאס אותי. 

זה מאוד משמח.

הדבר הכי עצוב שקראתי לאחרונה.

שיר לשבת

"מי שאינו בונה תיבה, אינו חושב באמת ובתמים שאמנם מתקרב המבול. כאשר אנשים נשארים ללא חלומות, הם משתעשעים בשינה בלבד. כאשר אין להם בשביל מה לקום בבוקר, הם חושבים רק על הלילה. אפנת תשמ"ד תפסה אצלנו חזק, משום שהאנשים שהיו להם הלכו לעולמם או עזבו את הארץ. וכאן נשארה לנו מפלגה גדולה של תשמ"דיסטים. בעוד שנתיים הם סוגרים את העסק. והיום הם בעיצומה של מכירת החיסול הגדולה. בלונדון, נפגשתי עם ילדי הפאנק, והם בעניין של להרוס הכל. "כל מה שקיבלנו היה חרא. אנחנו נשבור את הכל כדי שהכל יהיה נקי, ונוכל להתחיל לבנות מחדש". ההרס אצלם הוא ערך. כל בוקר הם קמים בשמחה כדי לנתץ ולירוק בחדווה, עם בגדים מטולאים וגיטרה מזויפת. הם לא רוצים למות, ולכן קל לי מאוד להבין אותם.

אצלנו הפסיקו אפילו לנתץ, עוברים ליד עגל הזהב בלי להניד גבה, ורצים לקנות צמודים. ועכשיו יש סוף-סוף תאריך. אם נחזיק מעמד שנתיים, ייפתרו כל הבעיות מאליהן,. אחר-כך כבר יבוא המשיח או המערך, או מי שלא יהיה. בעידן הגרעיני אנחנו זעירים. ודווקא משום כך עלינו לאזור אומץ ולהראות חיים. ולהלחם בכל מאודנו נגד מגמת תשמ"ד."

אופנת תשמ"ד/ יונתן גפן, הצד הרביעי של המטבע 6.11.81