(הכותרת הכי סטלנית עד כה)

ובכלל כל הראיונות הפלצניים האלו. בא לי להגיד פשוט: אני יכולה להיות הדבר הכי טוב שיקרה לכם. או הכי גרוע. או סתם אתנחתא קומית אם זה לא יצליח. סתם אני לא אהיה. בואו נסכם את זה שם, בסדר?

אגב נסיעות, למה מה קרה. בחיפה גיליתי כרטיס מעבר מהו, ומאז אני לא מבינה איך זה לא קיים בכל עיר. למה תל אביב סוחטת את רב-קוי עד הטיפה האחרונה (היום זה בהחלט קרה).

ובכלל הנסיעות התייקרו. כשהתגייסתי נסיעה מנתניה לתל אביב עלתה 12 שקל, 6 בשעות היום. אז נכון, באמת שירתתי חצי שנה יותר ממה שהייתי אמורה, אבל זה עדיין לא תירוץ להעלות את המחירים ל14.5 שקלים? ולבטל את החצי מחיר שבוע לפני שאני משתחררת??

ועוד עובדה מעניינת לנופשי הקבע בכביש החוף. נסיעת רכבת כאמור עולה 14.5 שקלים. נסיעה באוטובוס עולה 16.7 שקלים, בניגוד לכל חוקי התחבורה.

ממתי רכבת זולה יותר? כל הגלאמר באוטובוסים זה שהם זולים ועממיים (זו אגב הסיבה היחידה שאנשים קונים בFOX).

והיום גיליתי שהכי משתלם לנסוע במונית שירות: 12 שקל, 20 דקות (ככה זה שהנהג נוסע על 200 קמ"ש), ולא צריך להספיק לכלום, יש כל הזמן.

(שימו לב, זה לא פרסום סמוי. אף חברת מוניות שירות לא שילמה לי כדי לרשום את זה. ואם אתם לא מאמינים תזכרו שהמקום הזה לא באמת פופולרי ולכן אין להם אינטרס. אז בעצם למי אני מדברת?)

וגם לגדל ציפורניים. מה הקטע? איך אף אחת לא סיפרה לי על זה כלום בחיי הנכססים האלו? תמיד הייתי בטוחה שביני לבין ציפורניים ארוכות ויפות עומדות רק השיניים הלחוצות שלי, ועכשיו גיליתי שהדרך לא קלה בכלל.

אף אחד לא סיפרה לי על הלכלוך השחור שתמיד תמיד תמיד נכנס מתחת לציפורניים. בתקופה הקצוצה שלי זה היה קורה אולי אחרי כמה ימים של טיול ונעלם במקלחת, עכשיו זה תמיד שם. וגם נורא קשה להוציא אותה, אני רק מרגישה שאני מזיזה את הלכלוך מצד לצד.

"מה, זה הכי כיף להוציא". אוי סתמו. זה מכוער, ויש לי אצבעות הומלס.

זה דווקא הולם מאוד את האצבעות הגרומות שלי, הכתר הלבן הזה בסוף (זה פעם ראשונה שאני מגדלת מימי), אבל אני באמת חושבת שבקרוב אשים לזה קץ והוא יהיה צמוד יותר לכריות.

וגם לק אני לא מצליחה לשים. איך אתם לא מפספסות? ואיך שאתן מורידות לא נשאר לכם צבע באיזור העור שמטפס?

ואיך זה משהו שכולן יודעות חוץ ממני?

בטח בקרוב ימאס לי.

סתם סתם, היה לי יום נחמד.  הייתי בקומונה (זו שמחייכים אלי בכניסה) והיה לי טוב. עם מאיה ואנשים ובכלל. אכלתי עוגה, שתיתי קפה מוקצף. הרשיתי לעצמי להוציא 50 שקל בשביל מתנה לאחותי (שזה סכומי עתק במונחים של מרוששים). באיחור של יותר מחודשיים וגם איבדתי את הפתק החלפה אבל עדיין.

היו לי עוד דברים שעצבנו אותי ואמרתי אני אכתוב עליהם, מזל שאינטרנט הוא בדר"כ נגיש באיזור הבית.

תפסיקו לטוס לי.

בבקשה. עוד חודש, אני אהיה בת 21, וכל החברים שלי יהיו מעבר לגבול.

שמרית טסה ביום שני לדרום אמריקה ל5 חודשים, רותם עובדת בלונדון עד פברואר, יונתן לצרכי עסקים () בארה"ב, דור בחיפה, שזה כמעט לא בארץ. מלבד הגרעין נשארה לי רק את מאיה, מהחברים שאני יכולה להתקשר אליהם ולקפוץ.

אני פותחת פייסבוק. כולם בחו"ל. עובדים בקאמפ או בעגלות, בהודו, תאילנד או דרא"מ. מעלים תמונות, מהגגים סטאטוסים באנגלית, או סופרים דקות לטיסה שעוד מעט תצא.

כאילו, אין ספק, זה חלק מלהתגייס שנה אחרי כולם. כשהראשונות השתחררו אני עוד לא שנה, כשאני מקבלת סמל הן ממלצרות את נשמתן לשטן. ועכשיו זה לראות את כולם, עם כל הכסף שהם חסכו, ולנופף להם לשלום מהקרקע.

אני פשוט תוהה למה כלכך הרבה אנשים בורחים לגלות. כן, אני מבינה, זה הזמן היחיד. כי עד עכשיו היית מקורקע לארץ, בכל כך הרבה אופנים, ואח"כ תתחיל האוניברסיטה, עבודה רצינית שלא תוכל לצאת ממנה.. אבל עדיין, זה חוצה כל כך הרבה אנשים שונים.

זה כאילו נכנס עוד שלב חדש לרצף. תיכון-צבא-חול-לימודים-חיים. אל תשכח את השלב הזה שבו אתה חי במקום קצת אחר, מדבר בשפה זרה, מתלבש קצת כמו מישהו שאתה לא. איזה רגע של הקלה בחיים שבו אתה קצת מישהו אחר.

ועוד חודש אני הולכת להיות בת 21 וכולם יהיו בחו"ל. וחודשיים אח"כ אני אשתחרר ואז תדירות השאלות של 'נו, אז מה את הולכת לעשות בחיים' הולכת לעלות, ואיתם כמה שיותר קשה להסביר מה אני עושה עכשיו.

וחו"ל יהיה שם. הוא תמיד יהיה. הוא אורב לי, עם המזג אוויר היותר נוח שלו והאנשים היותר נחמדים שלו ולוחש לי כל הזמן: בואי.

בואי ותהיי קצת מישהי אחרת. בואי ותקני כל בוקר קפה סטארבקס ותתלבשי כמו בחורה שאף אחד לא מכיר. בואי ותחייכי בנוף אחר, בשפה אחרת, בואי אל תמדדי את עצמך כל הזמן מול המציאות כי היא לא תהיה קשורה אליך. בואי ותהיי זרה.

הרגשת הזרות שמושכת אותי אליה כל הזמן, אל נופים שאני לא מכירה, אנשים שאני לא מכירה, עיניים שנמשכות אחרי רכבות ואוטובוסים. כמו להתחיל לנווט בעיר שלא מכירים, ואז למצוא בה את עצמך (אני מעולה בזה. ידעתם שיש לי חוש כיוון אורבני מצוין?). כמו ללכת לאיבוד ולהסתדר. כמו לשבת באוטובוס, המקום שבו אני כנראה מרגישה הכי בנוח, ספסל אחד לפני האחרון בצד שמאל.

ודרא"מ. מה יש בה שכולם כל הזמן נוסעים לשם?

הרי מיטבי לכת יודעים: הייתי שם. בתחילת י"ב. יש לי משפחה באקוואדור וההורים שלי החליטו מתישהו לקחת אותנו לראות.

היה לי קשה. זה חתיכת סרבול לילדה בת 16 להעלם פתאום לחודש מהארץ, במיוחד בתקופה גורלית כמו תחילת י"ב, בטח לא עם אנשים מוזרים כמו המשפחה שלי. ובכלל, זה א. לא טיול משפחתי, ב. אני לא כ"כ ילדה כזאת. באחד הלילות מצאתי ג'וק במיטה שלי ורציתי למות. האוויר היה שם דליל מידי, המקומיים קטנים מידי,וחוץ מלצאת לשווקים וקצת ויכוחים פוליטיים עם הדוד, לא עשינו שום דבר מיוחד. אני זוכרת שראינו טלוויזיה הרבה. עד כדי כך.

בכל אופן, אמרתי לעצמי אז: דרום אמריקה זה דבר טיפשי. אל תחזרי לפה כשיגיע הזמן.

אבל באופנה כמו באופנה, היא תמיד מכריעה אותי. גם חשבתי שסקיני זה טיפשי ואיכשהו יש לי שניים בארון. ושכולם עושים משהו, אז קצת יותר קשה שיהיה לך דעה.

אני לא יודעת מה קנה אותי, אני חושבת שזה היה עניין הספרים. שמרית ספרה לי שאתה בא עם ספר או שניים וכל הזמן מחליף. וכנראה שזה קנה אותי.

הארעיות הזאת. הלצאת למסע ששום דבר לא באמת יציב: לא הרכוש שלך, לא התוכניות, לא החברים שיצאת איתם. הכל ניתן להחלפה. זה מעלה בי רתיעה ומשיכה בו זמנית.

לצאת לדרך עם תיק על הגב וכל דבר שיש בו חשוב. שום משקל מיותר. לא להקשר לשום דבר באמת, להחליף אנשים כל הזמן, נופים, ארצות. הדרך נפקחת לאורך וזה לא משנה לאן היא מובילה.

והניגון שלי מרים את הראש ומצטמרר. נדודים. כל הדברים שמעקצצים בי עכשיו-פשוט לקום וללכת. לדבר בשפה זרה, להיות כל פעם מה שבא לי להיות. כמו בגדנ"ע, אולי בגלל זה היה לי טוב, לא באמת להקשר.

(או: להקשר הכי הרבה שאפשר לתקופה, להשאיר חותם וללכת. לנופף לשלום).

אוף עם הפייסבוק הזה וכל התמונות של האנשים. היפים, כולם כ"כ יפים ומאושרים. בפייסבוק.

בכלל רציתי להגיד משהו ביקורתי יותר. משהו כמו: תפסיקו לגלות, תהיו כאן. תעשו את שביל ישראל. תחפשו את עצמכם בכרמל. בגולן. בחיפה. אין מה לנסוע כ"כ רחוק כדי לגלות עולם אחר, יש גם פריפריות.

תפסיקו לברוח, להתנקז לטרמינל כמו מים באמבטיה. תפסיקו להראות כ"כ יפים כשאתם עושים את זה. תהיו במרחק קפיצה.

אני עוד מעט בת 21, וכל מה שאני אקבל זה תיוג בתמונה עם פרואנית ושלט.

אל תהיו מעצבנים.

תפסיקו לברוח למשהו שאח"כ רק תכמהו אליו. תהיו כאן. תסעו באוטובוסים. תפסיקו לצלם humus ותתחילו לאכול כזה.

קיצר, תחזרו, כי אני קצת מקנאת וקצת מתגעגעת.

השבוע שיחקתי 3 פעמים פוקר. פעמיים ניצחתי ופעם הפסדתי קשות.

אתמול בלילה לקחתי את כל ה7-8 סיבובים הראשונים. רק בפעם הרביעית בערך חשפנו את הקלפים. "השתפרת" אמר לי חבר של אסף, אחרי שהפסיד. ובאמת הצלחתי.

אז למה עם הגרעין לא ניצחתי אפילו לא בסיבוב אחד?

ולמה איתם אף פעם לא הולך לי?

(כאילו אני הכי תנועתית כשאני לא בתנועה. אוף.)

שבנות שקטנות ממני בשנה כבר ממלצרות בבתי קפה, משמע, השתחררו.

להסביר לאנשים: לא קבע, שס"ן.

שאנשים שואלים אותי בפעם האלף מה אני עושה אחרי השחרור, אולי בפעם הזאת אני אגיד: עד עכשיו אמרתי לכם שאני נשארת באיזור  ושאני רוצה להמשיך לחיות בקבוצה ולחנך, אבל עכשיו ששאלתם בעצם בא לי לעשות פסיכומטרי ולנסוע לדרום אמריקה.

שאני מידה 41 בנעליים, וזה תמיד קצת מביך בחנויות נעליים.

(במיוחד שאני קונה דברים במידה 40 ומקווה לטוב)

שהבלוטת תריס שלי שוב החליטה להיות לא תקינה (תת פעילות. רביעי רופא. החלטתי לבקש כדורים ולפתור את הסיפור הזה).

שלשיער שלי יש חיים משלו ואני באמת לא מצליחה לחזות מתי הוא יהיה יפה ומתי לא.

ואגב האחרון, שהוא הכי יפה שהוא שרוף. התלתלים היפים הם רק בקצוות.

שאני אומרת לספרית אדום חזק והיא צובעת לסגול.

שאחותי לא מבינה את הכלל שאם נשתף בגדים יהיו לנו יותר אפשרויות.

שאף אחד מההורים שלי בעצם לא יודע לבשל.

שבחדר שלי הכי קר בחורף והכי חם בקיץ.

ושבכל חדר שאני אגור בו המזגן לא יעבוד (בית, צבא, קומונה)

שחנויות בגדים מייצרים בגדים בגודל מיקרוסקופי, שזה מביך ש3 קטן עלי (איך זה הגיוני?) ושאני צריכה לקוות שיש להם 4.

שלמרות שאני רזה, אני בחורה גדולה, ובגדים קטנים עלי.

אין לי בעיה עם זה שאני גבוהה. אבל למה כולם כ"כ נמוכים?

שאף פעם לא יהיה לך מספיק שרשראות/ עגילים/ דברים קטנים ויפים.

בנות שמתלהבות מנעליים או תיקים.

שמדברים במסעדה ואז פתאום שמגיעה המלצרית שותקים במבוכה.

שיער גוף. זה פשוט דבר מעצבן.

שמכינים אוכל ואז יש ריח של אוכל בידיים, מלא זמן. וגם שאני פריקית של ריח ומריחה את הידיים שלי ללא הפסקה.

שגלעד שליט זה המאבק התקשורתי היחיד הלגיטימי. שאנשים מוציאים את כל התסכול שלהם כנגד הממשלה בזה.

שסיימתי בית ספר ב2006 ואני עדיין בצבא. שהתגייסתי לפני יותר משנתיים ואני עדיין בצבא. שבאמת בחרתי בזה.

שנהגי אוטובוס מוכרחים לראות חוגר, שזה מפגר כי אם כבר גנבתי את המדים למישהו אז לפחות תסתכל בתמונה כדי להוכיח את זה.

מה שהם לא, כי כבר פעמיים נסעתי עם כרטיס לוחם של חברה, מתכננת להגיד בנונשלנטיות: כן, עשיתי ניתוח אף.

שלא משנה כמה המשקפיים שלי מהממות (והם מהממות) אני עדיין אהיה חנונית איתם והרבה יותר יפה עם עדשות.

שעוד שבועיים כל החברים שלי מהבית, חוץ ממאיה, יהיו בגולה.

חתיכים שמנשקים מושלם בסרטים, ואז אתה חושב: אולי זה יכול לקרות.

שלא משנה כמה ערוצים יהיו ביס, עדיין לא יהיה לי מה לראות בטלוויזיה.

שממש הרבה דברים מעצבנים אותי, כי תכננתי רשימה קטנה וזרמתי די בקלות.

הסיבה היחידה שנשים זקנות הולכות למספרה היא כדי לדבר על החיים שלהם.

אולי זה יותר מתאים להר נבו?

החדשות הטובות: אחרי חשק עז ולא מוסבר זה חודשיים לסושי אכלתי היום והבנתי: סושי זה טיפשי. מכל המובנים שקיימים. פרטים? אולי בפעם אחרת.

החדשות הרעות: החרדה חוזרת. כנראה גם מהבריאות הנפשית שלי אני צריכה להתפכח. מה עושים?

אני סוגרת חג, אז כנראה התשובה היא לסדר את התיק. חג שמח

קדחו לי בשן, נברו לי בחניכיים, כמה דם יצא לי, יא וולי. חלקי חניכיים ומלא דם. לא משנה כמה תרוויח, לאן תגיע בחיים, על מי תשפיע, למי תשתחווה ובמי תרדה, כל איש ירגיש הקטן באדם כשהוא יושב פעור כלכך מול רופא השיניים. והמכונה הזאת ששואבת את הרוק! וכמה דם..

"אוי.. חמודה שלי. מה היה לך?"

"שיננית"

(תצחקו תצחקו, מה יקרה שיעקרו לי את השן בינה?)

(ואין פעם שלא הייתי אצל השיננית, בגיל 12, 16, 18 ו10 ולא סיימתי את הטיפול מבלי שהיא תלמד אותי בחייכנות איך מצחצחים שיניים)

לא, באמת, אני חייבת להתחיל לשמור על הגוף שלי. עכשיו שאני בת 20 ואין רפיסה ממני בעולם. אם רק הייתי מתפתה לזבל הזה של לקנות את מצרכיך דרך האינטרנט בכלל לא היה טעם שאני אקום מהכסא. כשאני עולה במדרגות (ואני גרה בבית עם קומות) אני מתנשמת. אני לא שמנה, אבל בקצב הזה עוד 20 שנה אני אהיה.

ואם אני לא אהיה אחראית על מה שאני אוכלת עכשיו ואוכל בצורה בריאה (נו, ירק מידי פעם וכאלה), ואם אני לא עכשיו אהיה מודעת לתחושות של הגוף שלי, עוד 20 שנה אני אהיה כמו אמא או סבא, עם סכרת או סתם מלא בעיות בגוף. אם עכשיו אני לא אמצא ספורט שיחזיק אותי מעל הגוש הזה שאני הופכת להיות (ושוב, זה לא חיצוני, זה פנימי), אם אני לא אשלוט עכשיו על החיים שלי בצורה בריאה, איך אני אצליח להכניס הרגלים כאלו בעתיד?

(אני אומרת את זה ואוכלת אוכל סיני מהיר)

בכלל רציתי לדבר על השיניים! אני רק בת 20 ויש יל דלקות כרוניות בשיניים, מהסיבה הפשוטה שקודם הייית כלכך צינית כלפיה- אני לא שמה על זה זין. אני יודעת איך מצחצחים, אבל למי יש כוח? או זמן, שאתה קם ב5ורבע וה2 דקות צחצוח יכולים להיות עוד 2 דקות שינה.. שלא לדבר שאני כלכך עצלנית שאפילו לפני השינה אני לא מצחצחת (אוי, תסתמו, אנחנו קהילה גדולה)

אבל אני חייבת לשנות הרגלים. חייבת. זה וספורט ואוכל וסדר ולמחזר, כלכך חשוב למחזר, באמת, וכלכך הרבה דברים.. הבנתם מה אני אומרת?

צריך לפרק את זה ולעשות רשימה ולהבין איך אני עושה מזה אורח, איך אני מכניסה את כל השטויות האלו לצבא. גם ככה הכל מתפרק לי, לפחות שהגוף יישאר על כנו.

פתאום הבנתי שאם ישאלו בת כמה אני, אני יכולה לענות "רבע ל20".

יום אחרון של אוגוסט וגם אחרון של סופ"ש ארוך רביעי-חמישי-שישי-שבת-ראשון) שכמה מפתיע, הספקתי לעשות בו חצי ממה שרציתי בערך.. אבל פשוט טוב לי להיות בבית, כמה עצוב שזה נשמע. בכלל לא תכננתי להיות חיילת כזאת, אבל הכל כלכך עגום ונפיץ עכשיו. כל תגובה לא נכונה מפילה אותי לקרשים ישנים, וכבר בניית הרבה מאז אז זה יותר כואב בעצם. גם הכל נראה לי שקרי אבל עזבו.

אתמול שוב התפרקתי על נושא טיפשי, הלכנו לים והיתה לי בטן גדולה ופתאום הפחד הזה הבסיסי מבני אדם חזר והתקיף אותי מכל כיוון. איך זה חוזר שוב? כבר חשבתי שהייתי כלכך מאחורי זה, באמת.

אז אחרכך שאסף התעצבן ואני גם ושכבנו במיטה גב אל גב אל בטן (תלוי מי דיבר ומי כעס באותו הרגע) אמרתי שאולי זה לא נכון שנהיה חברים. אני.. אני לא תלאביב אני, אין לי גוף מתאים, וגם לא סטייל ולא בזין שלי להשיג כאלו.

מעניינים אותי דברים כאלו כמו החברה ואנשים סביבי, או לחילופין יוספיוס פלאביוס, מלחמת יום כיפור או אסטרונומיה. יש לי בערך 2 חולצות יפות ו2 שקצת פחות, אני לא מגניבה, לא רואה היפה והחנון, לא יודעת לשחק פוקר ותמיד שיש אנשים גם כל מה שיוצא לי מהפה רלוונטי לשיחה כמו תחרות מלכת היופי באיראן. וכל הסביבה הזאת, כל הלחץ התלאביבי הזה, הדברים שהם כלכך רגילים אליהם, מה שיומיומי בשבילהם זה מגה מאמץ בשבילי, ואני בכלל לא רוצה שיהיה אכפת לי אבל כל הלחצים האלו עושים לי לא טוב מבפנים, גם ככה אני עסוקה בלאסוף את השברים שלי עכשיו מכל מה שהיה ודאי בחיים שלי, אז המאוורר השיקי הזה עושה לי ממש ההפך.

ואחרכך הוא אמר לי (הרבה אחרכך. היתה או שתיקה או דיבורים חסרי תוכן) שכשהיינו יוצאים בהתחלה זה בדיוק מה שהוא אהב בי. אני לא כזה תלאביבי כמו שאת חושבת, אני גם שונא את כל הזיוף הזה והבגדים, שתדעי לך שעד לא מזמן גם לי היו 2 חולצות, וגם את השאר לא קניתי ביותר מ20 שקל. ואז פגשתי אותך, והיית חכמה כלכך, ורגישה, ומעניינת, ושחברים שלי שאלו אותי איך היה אמרתי "שיחה קולחת", ונהניתי לדבר איתך, זוכרת אז, בקפה מצדה? שדיברת על פסח? היתה לך גישה כזאת לדברים שמי רואה אותם ככה בכלל, ואני פשוט הוקסמתי. הנה בחורה יפה, חכמה, שיש לה כרס קטנה חמודה, ולא תשרוף כל יום 3 שעות בחדר כושר כדי להראות טוב, להפך, שיודעת לאכול, שלא אכפת לה מכל זה בכלל.

(אני לא זוכרת מה היה הסוף. לא זוכרת אם מה שהוא אמר היה "את כזאת חמודה ואני אוהב אותך" או "לאן נעלמת לי?", קצת מעורפל לי כל הסיפור ואת שניהם אני מרגישה. ואיפה נעלמתי לי? באמת הייתי ככה, נכון? אני לא רוצה להאמין שהכל היה שקרים. והכל מתפרק לי ואני רק בקרשים מכל שטות, והוא בכלל לא מבין מאיפה לאכול אותי ככה. ואוף וזה תקופה קשה ושתגמר, שתגמר כבר..)

ועם כל העקיצה הזאת, אין לי כוח לחזור מחר לצבא.

סוף הקיץ. רותם, איפה את בכלל?