תקראו

את

הספר

אישה בורחת מבשורה.

באמת.

הוא נגמר לי בין הידיים (פשוט נגמר! קראתי וקראתי והסוף התקרב והוא חי ופעם בתוכי כמו ב630 העמודים הקודמים שלו, ולפתע פרפר ונגמר. בפתאומיות. באמצע סיפור. כמו בנאדם בעצם), עם כזאת כאפה בראש, ומאז אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. חוץ מלהמשיך לספר לדויד גרוסמן על חיי.

תקראו. אל תחמיצו, כי לא לקרוא אותו זו פשוט החמצה של משהו.

ויותר מזה בטח יצא בימים הקרובים, אבל זה מה שאני מסוגלת להגיד בינתיים על החיים שלי (כל השאר גם ככה נאמר כלכך הרבה עד שאני לא בטוחה שזה מה שרציתי להגיד מלכתחילה)

מישהו יודע איפה אני יכולה לפרסם תמונות?

איפה הייתם כשזה קרה

כשהאדמה רעדה

והשמיים נפלו

וסדקים נוצרו ברצפה

החול ברח והחליק בין הידיים

סוף העולם הגיע

שובר אותנו לשניים

לא

שווים

ואני מרחפת בבועה תמהונית

מרוחקת מילים מכל האדמות הנבקעות

מסתתרת בסדק שלי

רועדת לסיפור אחר

11/2/04, השיר הראשון שכתבתי אי פעם. פתאום מצאתי ונשטפתי געגועים לאיזו תקופה תמימה שבה לא פחדתי גם לטעות..