בצירוף עם השיר הזה, התמונה הזאת גרמה לי לבכות.

ירד פה שלג, אני ותום נפרדנו, חיפה נשרפה, ידעתי שתום נהרג (כמו כל הלילות שאני יודעת שאני הולכת למות..), בכיתי המון ועייפתי מלריב. חיפה נשרפה לי, ההיית או חלמתי, בדידות תפלה, אכזבה בעבודה, תלונות תלונות להתלבש סמארט ואין לי כוח. 

כריסמס זה שטויות, איזה מזל שהיהודים קמצנים מידי בשביל השטויות האלו וכל החגים שלנו מתרכזים סביב אוכל. זה באמת חשוב. מתנות זה שטויות. למרות שהכל נורא יפה.

עוד שלושה שבועות, עוד חודש אני עוזבת את לונדון (פריז? ברצלונה?), עוד שניה אני בארץ. וחם. שכחתי מה זה בכלל, קר לי כלכך (ההבדל בין 0 למינוס חמש הוא הקשה ביותר עד עכשיו. לפני יומיים היה 6 מעלות והיה לי ממש נעים וחם).

ואני בכלל לא כותבת. היום חופש ובא לי ללכת לבית קפה ולכתוב מכתב למישהו אבל די בזבזתי לעצמי את היום (בדברים שאין לי זמן אליהם בדרך כלל כמו כביסה או מקלחת).

גדל לי חצ'קון ענק באמצע הלחי וזה בכלל לא סמארט. בא לי להגיד: נו, בגלל זה אף אחד לא קונה.

והשלג. שלג זה דבר יפהפה ונהדר. התחשק לי רק לשאוף אותו עוד ועוד. זה שווה את הקור. פתיתי שלג בשיער, על הבגדים, לשבת בקפה ולבהות בשלג.

(עריכה והבהרה חשובה: אני ותום נפרדנו ללילה, ויום אחרכך חיפה נשרפה. אני גיליתי על זה מלשוטט בפייסבוק בפלאפון (אף פעם לא הדרך הנכונה להתעדכן באקטואליה, וגם הרגל לא כזה טוב באופן כללי), ראיתי 40 הרוגים, זכרתי את האירוניה, כמובן שהתחלתי לבכות בטירוף באמצע הסטארבקס ולא יכולתי לצאת מזה גם חצי שעה אחרי שתום ענה לי וגיליתי שהכל בסדר לעת עתה. חזרנו באותו ערב והבטחנו אחד לשני לא למות לעולם.

בקיצור אני ילדה מפגרת ולא נסגרה שום דלת.

לילה טוב.