מי שמכיר אותי מספיק טוב צריך לדעת שאי אפשר לקחת אותי ברצינות. ליתר דיוק- כמה שאני יותר רצינית לגבי נושא מסוים, ככה צריך להתייחס לזה יותר בביטול (כמובן שלא בפניי, איתי חייבים להיות חמורי סבר, אבל מבפנים לא צריך לדאוג באמת). ליתר דיוק מדויק יותר- היפוכונדריה. כל תקופה זה משהו אחר. פעם נקודת חן שצצה פתאום מכניסה אותי לסרטים. פעם שילוב של ויקיפדיה ושיעול גורמת לי לאבחן מחלה נדירה בבלוטות הלימפה. פעם זה שחלות פוליציסטיות. מי שעוקבת פה זוכרת את כאבי הראש שהיו לי לפני כמה חודשים. צריך להגיד שלהבדיל מכל מיני חרדות ליליות, פה היו כמה תסמינים שהיו מפחידים באמת, ואפילו הרופאים לקחו אותי ברצינות. בכל מקרה עשיתי כמה בדיקות ונכון לעכשיו הראש שלי בסדר (חוץ מהעובדה שהוא ממש לא).
לפני כמה ימים חבר טוב עזר לי לקבוע תור אצל נוירולוג. הוא עשה לי ג'סטה- הייתי אצלו שנייה לפני שטסתי והוא קיבל אותי בשמחה גם אחרי (למרות שהוא לא מהקופה ואני בעצם מבזבזת לו כסף). השבוע קבעתי אצלו תור כדי לחתום את כל הסיפור. לפני כמה ימים הבנתי שהתור הוא בראשון ב7וחצי בערב. דמיינתי את עצמי נכנסת באיחור ועומדת בצפירה בחדר עם מישהו שיש לי איתו היכרות חלקית. זה היה מביך ולפיכך ממש יכולתי לדמיין את זה קורה.
הגעתי בזמן. למזלי רק אישה אחת היתה לפני, והיא כבר היתה בפנים. לצערי היא היתה קצת דוחה.
לא קל להיות חולה בארץ הזאת, התחושה שאתה צריך ממש להתחנן לתשומת לב רצינית. הייתי בצד הזה של הדלפק הרבה פעמים, וכל בזאת, יש דרך לדבר, יש דרך לבקש. יש אפילו דרך להגיד 'מגיע לי'. הדברים שהיא אמרה לאותו רופא, שהוא איש באמת טוב, לא היה לי נעים להיות שם. אחרכך נכנסתי והתנצלתי והוא קצת צחק עלי וקצת נעצב: יש אנשים שבאים לרופא עם רשימת מכולת ומתייחסים לסיטואציה בהתאם.
סיימתי אצל הרופא עשר דקות לפני שמונה. תום חיכה לי בחוץ. יש מקום שאתה רוצה לנסוע אליו? לא. ולך? גם לא. נראה לי שגם לא נספיק.
נשארנו באוטו, היו שירים יפים. יצאנו דקה לפני כי לא רצינו שהאוטו יעמוד ביננו. שאלתי אותו אם הוא חושב שצריך לעמוד בראש מורכן או מורם. הוא אמר שהוא לא חושב על זה. אמרתי לו שאני עומדת בראש מורם והתחלתי לספר לו על השיר של יהודה עמיחי, אבל אז הצפירה התחילה. התיישרנו. ראינו את כל הרחוב נחפז לעצור. הייתי מוקסמת ומצומררת, והבנתי שזו הצפירה הראשונה שלי ברחוב (לפחות מאז היסודי שלא הספקתי להגיע לביה"ס בזמן). באמצע הצפירה תום הגניב אליי את ידו והחזיק את שלי. היה במגע הזה שבריר של רגע אסור ואז הבנה של למה לא בעצם. עמדנו ככה, עם ראשים מורמים וידיים שנוגעות והסתכלנו על הרוח שהצליפה באנשים שעומדים. היה ערב קריר. אחרכך אמרתי לו שאני רוצה שנבלה את הצפירות הבאות שלי ברחוב ושנינו קיווינו לעתיד שלא יהיו לנו התחייבות קודמות.
בלילה עוד לא החלטתי לגבי יום הזכרון עצמו. חיפשנו באינטרנט טקסים ולא מצאנו. תהיתי אם ללכת לביה"ס שלי למרות שאף פעם לא הייתי, אבל זה היה רחוק והייתי צריכה לקום מוקדם, וחשבתי שעברתי את הגיל וגם שאין לי כוח למפגש מחזור הלא הולם הזה. חשבנו אולי להסתובב ברחוב וקצת לראיין אנשים: מה דעתם כלפי יום העצמאות או המדינה או יום הזכרון. אולי לצלם, אולי להקליט. בסוף קמנו מאוחר מידי ורק הלכנו לראות את הצפירה. אחרכך מאיה אמרה לי שזה מוזר, אבל קשה להסביר את התחושה: מכוניות שממהרות לעצור ואנשים שנעמדים מכל צדדיהן, אנשים שונים שנעמדים בפתחי חנויות: חלקם יוצאים לכניסה להפגין נוכחות, חלקם בתור לקופה, ערב רב של אנשים, ילדים קטנים בתור מיניבוס שמשתאים ומנופפים לנו לשלום (הלוואי שלעולם לא יבינו). חשבתי שאם חייזר ירד לשניה לישראל וינחת בלב של זה, יחשוב שאנחנו האומה הכי שוחרת שלום ביקום, ככה להקדיש שתי דקות מחיינו. וכמובן שאחרכך מתוך האי של העצב וההכרה חוזרות הצפירות והצעקות והשנאה וחוסר האמונה אחד בשני ואפשר שוב להרכין את הראש בדאגה.
כמה ימים לפני זה, בעבודה, שולחים חבורה מאיתנו מתוך איזו שיתוף פעולה לא ברור לסדר כסאות בביה"ס הסמוך לקראת יום הזכרון. חיפה היא עיר מעורבת, וככה גם הקולגות בעבודה, ואנחנו סוחבים כסאות בשמש החמה ומורים מעירים לנו וזורקים הערות- כאן זה לא טוב, תעשו שיהיה יותר מסודר, אולי תסדרו את זה מחדש, ועוד מורה אחר מתרוצץ לחפש דגלים ועוד מורה אחרת מאמנת את הילדים לשיר בקול גבוה יותר את השיר הישראלי העצוב, ואנחנו סוחבים כסאות וכל שאר האנשים מתעצבנים נורא, זה לא העבודה שלנו, בשביל מי אנחנו עושים את זה בדיוק, דווקא אנשים רגועים בדר"כ, ואז אני קולטת שרק אני יהודיה ואחד המורים צועק- בנגלה הבאה אתם יכולים להביא גם דגלים?
בעקבות התמונה המחרידה שמצאתי:
"
אם אנחנו נלחמים בהם - סימן שהם קיימים, משום שאם אינם קיימים, במי אנחנו נלחמים? אם הם אינם, כיצד הבסנו אותם? ומי הרג את חיילנו? אם הרגנו בהם - סימן שהם קיימים משום שאי-אפשר להרוג מישהו שאיננו, ואם הם קיימים - מדוע שלא לומר זאת? משום שאם לא נכיר בהם - נילחם בהם שוב, ואם נלחם בהם שוב, תהיה זאת רק הוכחה נסופת שהם אמנם קיימים, ואם הם לא קיימים - - -"
מלחמת אבסורד באבסורד, הצד הרביעי של המטבע, יונתן גפן 1982.
ובכלל החג גרם לי לפתוח ספר של חנה סנש שאהובה עלי מאוד ולגגל קצת את יהודה עמיחי שהוא האהבה הראשונה שלי בשירה, ונזכרתי בכל הספרים שאני רוצה לקרוא ולהרהר בהם ולצטט אותם ולקפל את פינותיהם ולמרקר אותם. לקרוא בעברית זו עצמאות בעיניי (וממילא תמיד פחות התחברתי לספרות מתורגמת).
אני צריכה לתכנן את הפנאי שלי בצורה יותר זהירה.
רציתי לשים את 'הליכה לקיסריה', אבל הגרסה הכי יפה היא זאת שאנחנו מפזמים לעצמנו. יום עצמאות מהורהר ושמח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
