לפני כמה חודשים, אבא שלי ואני החלטנו לעשות מהפכה. בדיוק הייתי בתקופה הזאת בחיי שלא גרתי כלכך בקומונה, לצבא לא היה אכפת איפה אני, והשן שלי היתה עקורה. אחרי 4 שנים של 'לבקר בסופי שבוע וואנס אין א וויל' חזרתי לגור אצל ההורים 24/7, ולבחורה במעמדי זה היה מאוד מוזר.

אני מכניסה מאוד בקלות אנשים לחיי, והרבה מאוד אנשים מכירים את הנפש שלי מקרוב. אבל מעט מאוד, אני יכולה לספור, ביקרו אצלי בחדר בבית.

יש לזה כמה סיבות. הראשון הוא שהוא תמיד מבולגן. לא ברמה הלא ממש מסודרת, אני מדברת על ערימות של בגדים, ספרים וצלחות שעוברים בין רהיטי החדר לפי הצורך. והסיבה השניה גם קשורה לראשונה- אני לא ממש מרגישה קשר לחדר הזה. אנשים אוהבים להתעסק בחדר שלהם ולהתאים אותו אליהם, אני פשוט חיה שם, מחסן של מה שהייתי ב12 שנה האחרונות. הוא קטן, עמוס, לא משרת את הצרכים שלי (אני ישנה שם נורא), ונורא אין לי כוח להתעסק בזה.

אז לפני כמה חודשים, בדיוק עקרו לי 4 שיני בינה, הסתובבתי בבית בוכיה ומרובעת, אבא החליט לעשות מעשה ולקח אותי למקום שאבות תמיד לוקחים את הבנות שלהם כשהן זקוקות שיוציאו אותן מהבית: איקאה. חזרנו משם עם מה שישנה את חיי: כוורת. הרי מה היתה הפעם האחרונה שהשולחן שלי השתתף באופן פעיל בחדר? כשהעפנו אותו מצאתי כל מיני דפים ומכתבים מהביה"ס מי"ב. העפנו את השולחן והכוורת נכנסה לה, מסמלת עידן חדש של ייעול ומהפכה.

(חודשיים אח"כ ארזתי את חפציי היותר טובים ועברתי לחיפה, אבל נו, אתם מבינים)

אני מספרת לכם את כל זה כי שבוע שעבר בהיתי בכוורת שלי והבנתי שיש לי המון ספרים. 4-5 תאים בכוורת שלי רק מכילים ספרים. התרגשתי - בכל זאת, איזה נכס נפלא לאדם- אבל האמת המצערת היא שאת רובם בכלל לא קראתי. חלקם שכבו בתיק שלי כמה שבועות ובחלקם בכלל לא נגעתי. נזכרתי שאני קצת לא אוהבת את שבוע הספר כי תמיד ספרים שאני קונה לא מרגשים אותי כמו ספרים שאני משאילה, ואז הם שוכבים בבית ומזכירים לי את חוסר קריאתם. אני בכלליות יותר מחבבת ספריות. בכל מקרה, החלטתי שלרגל שבוע הספר, הגיע הזמן לעשות פרויקט נחמד, להבין איך הגיעו כל הספרים שלי לשם, ולמה עוד לא התחלתי לקרוא אותם.

לא נגעתי

העולם קצת אחרכך/ אמיר גוטרפוינד- קניתי בחנות ספרים פגומים בשרון, השמועה מספרת שחסרים כמה דפים בהתחלה.

שיחות עם סופרים- ניצן מצא איפשהו והחליט שאני אוהב את זה.

הנזיר שמכר את הפרארי שלו/ רובין ס. שארמה- הסתובב לנו בבית איזו תקופה, עד שהחלטתי לנכס אותו לעצמי. אבל עוד לא החלטתי לפתוח אותו.

נער החידות ממומביי/ ויקאס סווארופ- כנ"ל, רק שעד שאני לא אקרא אותו אני גם לא אראה את הסרט

מלכוד 22/ ירוסלב האשק- השאלתי מאסף בתחילת הפרק משימה ועוד לא הייתי באבט"ש שיכריח אותי לקרוא אותו.

הדוד טונגסטן/ אוליבר סאקס- קיבלתי מתנה ליום הולדת האחרון

סיפור על אהבה וחושך- השאלתי מדור לפני שנה כי קראתי קופסא שחורה והייתי חייבת לקרוא עוד עמוס עוז. נו.

מעשה משעמם/ צ'כוב- מצאתי אצל דור לפני כמה שנים וחשבתי שהוא בטח יהיה נחמד. 

היום שאחרי המשבר- בחור דתי הביא לי בתחנה מרכזית, החלטתי לקרוא כדי לגלות באיזה קטסטרופות משתמשים היום כדי להחזיר אנשים בתשובה

מסביב לעולם ב80 יום/ ז'ול ורן- נו, זה ספר שצריך להיות בחדר,לא? לזכותי ייאמר שביסודי קראתי מלא ספרים של ז'ול ורן, ואהבתי נורא. אחכ הפסקתי לקרוא ספרים בכלל לכמה שנים, אבל נו.

סוזנה הבוכיה/ אלונה קמחי- קניתי בחנות יד שניה בשכונה לפני כמה חודשים, אבל עוד לא סיימתי את כמעין המתגבר.

בדרכים/ ג'ק קרואק- כנ"ל. קניתי השבוע אבל.

הקולנוע כהיסטוריה/ שלמה זנד- קיבלתי מדור בש"ש, הוא חשב שזה יעניין אותי.

כוחו של הרגע הזה/ אקהרט טול- קיבלתי מדור השנה כי הוא חשב שזה יעניין אותי. מעניין.

שתיקה/ יהושוע סובול- נקנה ביריד ספרים פגומים  לפני שנה. הוא אמור להיות טוב.

 וידוייו של ג'וזף בייס/ דן ג'ייקובסון- אין לי מושג מאיפה הספר הזה הגיע.

כל אלו ספרים שלא פתחתי אפילו. אבל רשימת הספרים שלא קראתי גדולה אף יותר, כי את רוב הספרים אני כן מנסה ומתיאשת. להלן:

האדם מחפש משמעות/ויקטור פרנקל- לקחתי מהספריה בי"א כדי להבין את השואה טוב יותר. בניתי בעזרתו תערוכה של יום השואה. נשפך עליו חצי בקבוק של גואש אדום, למרבית האירוניה. בספריה לא רצו אותו בחזרה, אבל מכרו לי אותו ב20 שקל. הגעתי עד האמצע לדעתי.

,קן הקוקיה/ קן קיזי- מתנה ליומולדת האחרון

ההרצאה האחרונה/רנדי פאוש- מתנה ליומולדת שעבר. לא יודעת למה עוד לא סיימתי אותו, אבל אני יכולה לפתוח תמיד ולהמשיך לקרוא.

מות איואן איליץ', שלושה סיפורים קצרים מאת טולסטוי- קראתי רק את מותו של.

מר ורטיגו/ פול אוסטר- קראתי חצי והתייאשתי. עוד לא סיימתי פול אוסטר, לא מצליחה להתחבר אליו. מבין שורשי המחלוקת הגדולים ביני לבין מאיה.

זן ואמנות אחזקת האופנוע/ רוברט מ. פירסיג- קניתי בשבוע הספר בי"א מתוך המחשבה שזה ספר שצריך שיהיה בבית. פשוט עוד לא הצלחתי לעבור את הפרקים הראשונים.

הרוח שורקת בעגורנים/ לידיה ז'ורז'- נתקלתי בו באחד משיטוטי בסטימצקי והתאהבתי בו קשות. אחד התקצירים המרתקים שנתקלתי בהם, עם ההקדשה היפה ביותר שקראתי ("לאיש שכתב על הקיר ברחוב 34 'בוא והבא איתך את הכוכבים'"). אח"כ אבדו עקבותיו וחיפשתי אותו חצי שנה. אפילו קניתי במחיר מלא. אבל לא הצלחתי לקרוא אותו. זה סופם של ההתאהבויות הקשות בעצם.

מחברת המילים הקשות/ שלומית אברמסון- כנ"ל, אבל עם פחות חיפושים. הגעתי עד האמצע והבנתי שיותר טוב לא יצא מזה.

היהודי האחרון/ יורם קניוק- גם ספר שהתאהבתי בו השנה וחיפשתי הרבה מאוד זמן. קיבלתי ליומולדת מבן גרעין. זה כנראה ספר מצוין אבל קשה מידי בשבילי בתקופה הזאת בחיי.

שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד/ סטיבן קובי- מצאתי אותו לא מזמן ונזכרתי שהשאלתי אותו מהספריה בתיכון. למה השאלתי אותו או למה הוא עדיין אצלי אלו שתי שאלות מרתקות.

תנ"ך עכשיו/ מאיר שלו- אחרי שקראתי את 'ראשית' הייתי חייבת להשיג אותו. הוא בטח מעולה, אני אסיים אותו יום אחד.

התנ"ך- כנ"ל נראה לי.

ימיו ולילותיו של הדודה אווה/ אמנון דנקנר- התחלתי, וספר אחר סחף אותי.

קרוב להפליא ורועש להחריד/ ג'ונתן סרן פויר- הסיפור של הספר הזה הוא די עגום. השאלתי אותו מיונתן כמה ימים לפני שהתגייסתי, דווקא ספר טוב, ואז קרה הלא יאומן והתגייסתי. בין כל התיקים והציוד החדש איבדתי אותו והקריאה פסקה. במשך 3 שנים הצלחתי להתחמק באלגנטיות מיונתן מלענות על השאלה- תגידי, מה עם הספר הזה שהשאלתי לך. מצאתי אותו לפני כמה חודשים במרתף והתרגשתי מאוד. אבל שנתיים וחצי הפסקה זה הרבה מאוד זמן כדי לחזור לספר, ומצד שני גם אני לא יכולה לקרוא אותו מההתחלה בגלל תחושת הדז'ה וו הקשה. חבל. יונתן, אם אתה קורא את זה, שתדע שהוא פה ותבוא לקחת.

האי של ארתורו/ אלזה מורנטה- לא סיימתי אבל נבחנתי עליו בי"ב. ספר טוב, תקראו

פה ושם בארץ ישראל/ עמוס עוז- עמוס עוז מטייל בשנות ה80 בנקודות שונות בארץ, בוחן התחלה של תהליכים שהיום הם כמעט מצמררים. ספר מצוין, פעם בכמה זמן פותחת וקוראת עוד פרק. כדאי להזדרז עם זה כי הוא לא שלי לצערי.

לגדול ולכתוב בארץ ישראל/ חנוך ברטוב- אוסף רשומות של הכותב הנפלא הזה. קניתי ביריד ספרים פגומים, ומידי פעם מדפדפת וקוראת. לדעתי השנה הוא קיבל פרס ישראל והבנתי שהוא היה ממש חזק בשנות ה80-90 (ברמת דויד גרוסמן). באמת סופר מצוין, חבל שהוא לא כותב יותר.

ספרים שברשותי ואפילו קראתי:

משאלה אחת ימינה/ אשכול נבו, התפסן בשדה השיפון/ ג'יי די סאלינג'ר, המדריך לטרמפיסט בגלקסיה/ דאגלס אדאמס, ראשית-פעמים ראשונות בתנ"ך/שלו, פרקים נבחרים בהיסטוריה של אסונות/ מרישה פסל, צלליות- אוסף סיפורים קצרים על שגעון, סערת נפש/ יורם יובל, אניהו/ אתגר קרת, מלך החומוס ומלכת האמבטיה/ אילן הייטנר, המדריך השלם לגברים אמיתיים/ דייב בארי.

(שזה ברובם לא הספרים שהשפיעו עלי בחיי אבל מילא)

ספרים שאני זוכרת שיש לי אבל משום מה הם לא ברשותי:

שואה שלנו/ אמיר גוטפרוינד, שתהיי לי הסכין/ דויד גרוסמן, אמנות האהבה/ אריך פרום, געגועי לקיסינג'ר/ אתגר קרת, מישהו לרוץ איתו/ דויד גרוסמן ועוד רבים וטובים שהושאלו ואבדו אי שם.

(כמובן שיש גם תא שלם לספרי שירים, אבל זה בכלל חוקיות אחרת, אולי בפוסט הבא)

מי יתן והשנה הזאת תהיה קריאה יותר מהקודמת, ואולי אני גם אגמור את כמעיין המתגבר (מסתמן להיות: הספר שקראתי בכל תקופת שהותי בחיפה).

-היום התקשרת בזמן סרט על בחורים שלא מתקשרים ואז התקשקשנו על בדידות תהומית. איפה היית לפני שלושה חודשים?

-ולמה אתה לא מתקשר, תגיד לי?

-7 שנים לקח לאיין ראנד לכתוב את 'כמעיין המתגבר', אז איך הספריה העירונית מצפה שאני אסיים לקרוא אותו בחודש אחד?

-האם התקופה שבה גרתי בחיפה תזכר בתור התקופה שבה קראתי את 'כמעיין המתגבר'? כי הבאתי עוד ספרים לדירה.

-שיטוט קצר בשבוע הספר גורם לי לתהות האם כבר קצת התבגרתי בשביל הספר החדש של אתגר קרת. ואולי זה בכלל הוא שהתבגר?

ושאלה לכם:  הידיעה ששבוע הספר זה חגיגות שחיתות של ההוצאות הגדולות (אצ וזהלנו בהוצאה מתעלמים באלגנטיות של 'לנו יש דברים יותר טובים לעשות, כמו להוציא ספרים') גורמת לכם להנות ממנו פחות? כי לי קצת.

אני לא צופה קבועה של ארץ נהדרת, אפילו פחות מזה: לפעמים אני קולטת קודם את הסלנג ורק אחרכך מקשרת לעלמה זק כזאת או אחרת. אבל כשיוצא ואני בבית ולא בדיוק מתקלחת או מחפשת מה לעשות, אני נהנית לרבוץ מול הטלוויזיה ולהשתעשע קלות. בדר"כ זה יוצא בפרק פתיחת וסוף העונה, שזה אחלה כי בכל הפרקים באמצע הם ממחזרים את אותם הבדיחות.

ארץ נהדרת מזכירה לי את ליצן החצר. לכולנו היה אחד בכיתה: הילד שתמיד יגיד את ההערות הקצת צפויות, שהוא קליל וקליט, כולם אוהבים אותו כי בעצם הם חושבים שהם מתוחכמים יותר. ברוב המקרים הוא כנראה חכם יותר ופשוט לא מספיק בטוח בעצמו כדי להגיד את מה שהוא באמת חושב.

ככה גם ארץ נהדרת. היא משלבת בין הכותבים הטובים בארץ לשחקנים בעלי מנעד דמויות רחב ואחרי התוכנית אתמול אני גם אשבח את המאפרים. להפוך את אלי פיניש לאביב גפן זה אתגר. אבל סאטירה נוקבת היא לא. עיניה פקוחות אבל היא מעדיפה להמנע מעימותים מיותרים ולהשאר בתחומי הקונצנזוס: לחרצף דמויות בולטות בנוף הישראלי.

כמו שאמרתי, אני לא צופה קבועה, אבל התוכנית אתמול הפתיעה אותי. חריפה היא לא היתה, אבל צרבה קלות. אח שלי צחק לידי והאמת שגם אני, אבל אחרכך רציתי מאוד לדבר עם זה עם מישהו והוא המשיך לדרכו והעביר ערוץ.

ואני רוצה לדבר על זה.

על ממשלה מנוונת ששוכחת שהיא הרשות המבצעת, ומעבירה את כל ההחלטות החשובות לאנשים אחרים. שמעדיפה להתעסק בדעת קהל ולא בהנהגה שלו. על שמאלני ארצנו שבאמת מעדיפים להפגש בכיכר בשביל קפה ומאפה, ומדוושים ברחבי תל אביב, כי ירוק זה יותר פוטוגני מכל דיעה מורכבת ואת המאבקים הם שומרים לשעת פייסבוק מאוחרת שם ימצאו קתרזיס וילכו לישון.

על אנשי תרבות שמביעים דיעה רק על המין השני ופוליטי בשבילהם זה להתעצבן על גלעד ארדן. שמעדיפים לחפש את עצמם בארצות קרות יותר ושפה עגולה יותר וכל דבר רחוק יותר מאשר פה.

כמובן על דור הפייסבוק, בו אתה חבר של אנשים שאולי אתה מתעב רק תמורת האפשרות להציץ להם בחיים מתי שרק תחפוץ. שבו מביאים מצלמה לכל מפגש (כדי להוכיח שיש חיי חברה) ומתעדכנים באופן תדיר בחייהם של אנשים קרובים ורחוקים.  כולם יפים ושייכים לקבוצות חברתיות זניחות. עזבו אתכם אהבה, קרבה, שייכות- אול יו ניד איז לייק. אישור חברתי במרחק הקלקה. פעם מסקנות היו נבנות לאורך זמן: שיחות, אירועים, מחשבות ארוכות.. היום אם זה קליט לייקקתי ועברתי הלאה. זה בקושי מותיר חותם.

עכשיו כבר אחרי חצות, אבל כשהתחלתי לכתוב את זה היה האחד במאי. אני לא יודעת מי מכם שמע על חג הפועלים (אפילו בגוגל התעלמו), אבל הוא חשוב ומרגש כל שעל שנה מחדש. לפני 120 שנה הפגינו איגודי העובדים (שאז היו אסורים על פי החוק) על מנת לקצר את יום העבודה ל8 שעות בלבד בתואנה שעבודה צריכה להיות חלק מחייך ולא לתפוס את כולה. אני מניחה שהמציאות התעסוקתית של רובנו לא נראית כמו סצינה מהסרט "זמנים מודרניים", וחייב לשאול איפה היינו לולא המאבק הזה? ואיפה היינו לולא מאבקים אחרים?

השבוע פגשתי הרבה שמאלנים. אני רוצה להאמין שלאט לאט השמאל בארץ מתחיל להתעורר. השמאל הלאומי הפגיש אותי עם שמאלנים אחרים, אמנם בתוך אולם הרצאות, אבל עדיין. כן, אנחנו מבולבלים מבחינה מפלגתית, אבל נמאס לנו להיות נבוכים שאנחנו שמאלנים. נמאס לקרוא עיתון ולהתייאש, נמאס לתפוס את החיים בארץ מבחינה לינארית: אנחנו כאן לנצח-נצחים, אבל משהו בראש לוחש שאולי לא. נמאס מהניוון מהרקבון שהשמאל היה בו, השמאל הנינוח שמשאיר את בלהט והבערה למקרים אחרים, לאנשים אחרים. שישבו בשישי בערב ויראו ארץ נהדרת ויצחקו נורא ובפרסומות יעבירו לערוצים אחרים.

אני עוקבת אחרי האחד במאי כבר 6 שנים, וכל שנה הוא החגיגות גדלות ונהיות מורגשות יותר. בכל הערים הגדולות בארץ נערכו תהלוכות ליום או יומיים, ארגונים שונים ומשונים צועדים בו, כחולים, אדומים, שחורים וירוקים. תמיד מלווה אליו ארומה עצבנית ולפעמים אני קצת שוכחת שזה חג. לאמוד את השוני מ1886 ועד היום, אמנם היו ויש רגרסיות אבל עברנו כברת דרך. בורידים שלי זורם מקצתו של דם הפועלים: אבא שלי היה חבר הסתדרות רוב ימיו ואמא שלי גדלה בבית של אחות טיפת חלב. כל שנה באחד במאי הן היו לובשות את השמלה היפה שלהן ויוצאים לחגוג ברחובות. מחד אני רוצה להאמין ולקוות לימים כאלו של חגיגה שמחה ופחות ביקורתית, מאידך גם בפסח חוגגים שיצאנו ממצרים ואנחנו עדיין משועבדים רק בדרכים אחרות. והשנה צעדתי עם הרבה אנשים שהכרתי בחודשיים האחרונים ממסגרות שונות ממש (כולל הבוס שלי ומשפחתו) וגם עם אנשים שלא הכרתי בכלל, ולמען האמת הם גם לא הכירו את החג עד שהבינו שהם פועלים ושהפתרון היחיד לבדידות הנוראית הזאת הוא האיגוד. וזה מרגש ומשמח נורא.

יש עוד כברת דרך ארוכה. חג שמח.

"האהבה אינה בראש ובראשונה זיקה לאדם מיוחד, היא עמדה, היא נטייה של האופי הקובע את יחסו של האדם לעולם כולו, ואל אל מושא אהבה אחד. אם אדם אוהב אדם אחד בלבד ואדיש לכל יתר בני האדם, אהבתו אינה אלא דבקות סימביוטית או אנוכיות מורחבת"

מתוך: אומנות האהבה, אריך פרום

פתאום גיליתי ככה בטעות שבוב דילן מגיע לארץ. ידעתם את זה? לא שמעתי על זה בכלל. ועוד אין לי תירוץ- כל יום בשבועות האחרונים פתחתי עיתון, ואם עשיתי שחור ופתור גם הייתי צריכה לדעת ענייני אקטואליה.

הרבה אגדות הופיעו אצלנו בשנה האחרונה, וגם כמה כאלו שלא. הכי אמריקאי שאני ראיתי בשנים האחרונות היה גבע אלון (אני לא מאוכזבת. הוא יותר מוכשר מליידי גאגא), ואת רוב ההופעות אני דוחה בעיקר מהפן הכלכלי והלא-בוער-לי.

כאילו מדונה מצוינת, כן? זו בטוח היתה הופעה מרהיבה. אבל לא היא ולא הבת שלה מספיק חשובות לי כדי לבזבז סכום כזה של כסף.

וגם לא אלטון ג'ון, ביונסה, מטאליקה ועוד כל מיני שיעברו פה בקיץ הקרוב. (לגבי הפיקסיז התלבטתי, כי יש להם שירים שבקלות מתברגים לפסקול חיי, אבל מסתובבת שמועה שהם התרוששו והתחילו סיבוב הופעות כדי לסיים את החודש ולקנות עוד מנה, וזה לא שווה את ה300 שקל שלי לדעתי)

אבל בוב דילן הוא..  הלאונרד כהן שלי.

וכרטיס בטח יעלה כמו הפקדון שחרור שלי, אז אני נורא מתלבטת.

וגם קשה לי שלא לחשוב- בשביל איזה להקה אני אבזבז כל סכום, לא משנה איזה, תמורת כרטיס להופעה?

התשובה המתבקשת היא רדיוהד, שאם הם באים לארץ אני ממשכנת את המשפחה שלי ובאה, לא משנה מה, אבל אני חושבת באמת- בשביל איזה סכום? אני אשלם לכרטיס להופעה שלהם 500 שקל או יותר? אני לא אסלח לעצמי אם לא.

(הייתי אומרת גם מתי הם יבינו את האופנה ויגיעו לארץ, אבל אם הם היו מושפעים מאופנות חולפות, הם לא היו רדיוהד)

ובשביל איזו עוד להקה/זמר/ת?

ומה שלכם?