אז היה איזה קורס שרציתי להרשם אליו, כלומר ממש רציתי, כלומר הייתי חייבת, חייבת בגבולות הסטודנטיאלים המפונקים אבל כן, שם, מאוד. ועשיתי את כל מה שיכולתי כדי להרשם אבל כמו תמיד לא עשיתי נכון ולא בזמן, כלומר נלחצתי בכל הזמנים הלא נכונים: מוקדם מידי ומאוחר מידי. דווקא בזמן הנכון נחתי. זה מה שיכתבו לי על הקבר: דווקא עכשיו היא נחה. בכל מקרה, הסמסטר התחיל וחלחלה להכרתי ההבנה שכל היהיה בסדר שאנשים פיזרו לי לאורך החודשים האחרונים מאבדים מתוקפם ברגע האמת, כמו תמיד בעצם. וכתבתי מייל למרצה, מייל מחונחן ורשמי ("הנושא של הקורס מסקרן אותי מאוד.."), אבל שיחה כושלת למזכירות ("אי אפשר זה אי אפשר!") וביקוש רב לקורס, הבנתי שהסיכויים שלי אוזלים. ובאמת שהייתי חייבת לקחת את הקורס הזה.

"מה לעשות?" שאלתי את מאור. הדרך היחידה שיכולתי להכנס לקורס היא רק באישור המרצה. יכולתי לשלוח לה מייל נוסף שיבהיר את מצבי אבל פחדתי שזה ישמע מתחנף מידי. יכולתי לקבוע איתה פגישה ולדבר בטון דיבור שאני רוצה. "נראה לי שתפגשי איתה. זה מסוג הדברים הרציניים האלו שדורשים פגישה". אבל הזמן דחק בי וגם מישהי שנופלת עליך משמיים, עם כל הדברים החשובים שאת צריכה לעשות, על משהו שכבר החלטת לגביו, ובשביל מה? מי צריך סטודנטיות היסטריות בקורס?

אז החלטתי לכתוב לה מייל נוסף, בניסוח שלי, לא ניסוח רשמי ויופימיסטי. נזכרתי בכל הפעמים שהצילו אותי המילים שלי מחרפה ואסון שגזרתי אני על עצמי, עם כל הבלבול המידי וחוסר הטאקט והדחיינות התמידית הזאת. זכרתי איך בכיתה י"ב הגשתי את עבודת הגמר בפסיכולוגיה באיחור של שלושה חודשים, כמעט ביולי זה היה, נסעתי עד לתל אביב, לבית של הבוחנת החיצונית (נהגתי אז? לבד? איזה זכרון מוזר), דפקתי לה בדלת והגשתי לה את העבודה. היא הופתעה ואז נזפה בי. קיבלתי 90. בהערות על העבודה היא ציינה שההקדמה שכתבתי לעבודה כ"כ ריגשה אותה שהיא החליטה לבדוק אותה בכל זאת. אם אתפרץ ככה למשרד של המרצה בלי התראה, גם אם אעשה זאת בשעת הביקור, היא ישר תחשוב על תגובת נגד, תענה לי, תכנס לי בדברים. כשאני כותבת אני קובעת מתי לשים את הנקודות. יהיה לה זמן לקרוא את מה שחשבתי ולהרהר בכך.

אז ישבתי והשקעתי וניסחתי וחשבתי וכתבתי לה מייל. כ"כ השקעתי בו שאחרי שסיימתי לכתוב שמרתי אותו וסגרתי את המחשב, נתתי לנו לנוח - למשפטים שיספגו את המיצים של המילים, לעצמי שאוכל להתבונן בו ממרחק, לבדוק שגיאות, לתהות מתי החוצפה שלי היתה חיננית ומתי פחות. ויצאתי מהבית. ואחרי שעתיים שחזרתי ופתחתי את המייל כדי לשלוח גיליתי שהיא החזירה לי תשובה ואמרה שהיא מצטערת וזה לא אישי והקורס סגור שלום תודה. מצמצתי. המייל המושקע נשאר בטיוטה.

והנה, שוב אני, מפספסת את הרכבת בדקה, מגיעה מחופשת לעבודה לא בפורים, משקיעה בדברים הלא נכונים, מתלבשת לא מתאים. ברידג'ט ג'ונס, איפה שלא תהיי, תהיי גאה.

התלבטתי רבות עם עצמי ושלחתי את המייל שכתבתי בתוספת הקדמה קצרה ("כתבתי לך מוקדם יותר היום מייל יותר מפורט ולא הספקתי לשלוח אותו..."). קצרה במונחי, הייתי בטוחה שהפוסט הזה ייגמר בפסקה. בכל אופן, שלחתי, תוך כדי שאני יודעת שזו חוצפה, לערער ככה על מילה של מרצה, ושאני יכולה להחשב כתלמידה מפונקת, אבל מה יש לי להפסיד? (למרות שבתוך תוכי ישבתי עם ארשת פולניה והזכרתי לעצמי שאת הקשרים באקדמיה טווים מקשרים אנושיים, ולערער על אישיות בחירה מהתחום שאת רוצה להתקדם בו, מרצה שאת מעריכה ומעניינת אותך והיית רוצה לעבוד איתה בעתיד, זו לא הדרך הנכונה. הזכרתי ואמרתי והכנתי את הקרקע להקלאה עצמית עתידית).

והיום בבוקר עברתי מתחת לסולם. והבנתי שבמצב הביש התמידי שאני חיה בו זה ממש לא רעיון טוב. ואז הדרכתי כיתה שהדרכתי בעבר ועשו לי את המוות והם היו בסדר, ואירוע שמאוד רציתי ללכת אליו והיה אמור להערך בשיא הלחץ שלי בשבוע הקרוב נדחה לשבוע הבא. ושעה אח"כ גם קיבלתי טלפון מהמזכירות של החוג שקיבלתי אישור חריג מהמרצה להכנס לקורס הזה.

"זה לא הגיוני, כל המזל הזה." אמרתי למאור. "תראה, אני עוד אמות היום"

"את מבינה אבל שזה לא מזל? זאת את. זה לא יד הגורל שהחליטה להכניס אותך לקורס, את ישבת והשקעת וניסחת וחשבת ושכנעת אותה ושינית את המציאות."

אני חושבת שהוא צודק. ובינתיים אני כותבת על זה במקום לכתוב את העבודה שאני צריכה להגיש בשישי. לא רואה איך המילים היפות שלי יצילו אותי שם.

אני אמורה ללמוד, אבל אף פעם לא הייתי טובה בזה. כלומר, למידה, למידה היא דבר נהדר, אני כ"כ אוהבת ללמוד דברים חדשים, להרגיש איך אני גדלה עם כל פרט חדש שאני מגלה על העולם. יש לי יכולות למידה מצוינות בהתחשב בעובדה שאת הכל אני רואה דרך משקפי האיי.די.אייץ'.די שלי. לחשוב שאני עובדת איפה שאני עובדת, שאני מסבירה על דברים שלפני שנתיים לא ידעתי מקיומם (לחץ אוויר? ברצינות?). אבל לשבת וללמוד, אף פעם לא הבנתי את זה. לצערי אני באמת חכמה ויוצאת מזה בסדר. אני יכולה להיות מעולה ואני רק בסדר. ואני בסדר עם זה.

(צרות של עשירים? לא נראה לי. אנחנו לא סתם פוגשים בינוניים בעמדות מפתח. בינוניים מצליחים יותר בחיים. אנשים מצוינים, הם תמיד משתעממים ומגיעים למקום שהוא בסדר)

(יש איזשהו ברוש, רחוק מהחלון שלי, שמתנדנד מאוד מצד לצד, מצייר על הים שמאחוריו. אני בוהה בו ומדמיינת אותו נופל באיטיות, מקווה לזה ומקווה שאף אחד לא יהיה שם, בואדי, מתחתיו).

אתמול בלילה סוף סוף מצאנו זמן וראינו סרט. אם אין לנו זמן לראות סרטים מתי נמצא זמן לדברים החשובים שכל הזמן נדחים? בכל מקרה, היה 12 בלילה, בדיוק באמצע של יומיים מוצלחים מאוד ('אין אוטו, אני בא אליך. מקלחת. סרט. קראמבל, והבוקר שאחרי'). קבענו אלף ואחד דברים לאחר צהריים זה, אבל רק הספקנו לישון ולעשות קניות ולהכין משהו עם תרד, וללקק את האצבעות. 

"אני לא מאמין שלא ראית UP" אמר לי הילד שלא ראה את אלאדין. לא זכורה לי הפעם האחרונה שכ"כ בכיתי מסרט. ועוד מסרט של דיסני. לא עברו 20 דקות ומצאתי את עצמי מתייפחת לשקע הכתף שלי. לא דמעות, מיררתי בבכי, עצרנו את הסרט ובכיתי ובכיתי ובכיתי. עוד לא עברו 20 דקות (מה הם חושבים לעצמם שם בפיקסאר? ילדים הצליחו להתמודד עם זה טוב? אני זוכרת כמה בכיתי כשמופסה מת, זה היה בקולנוע והייתי בת 4. אבל אולי אובדן של אב מוכר יותר לילדים מאובדן של איש אהוב. לא יודעת אם זה מה שמטריד אותם, בעצם).

כ"כ כיף להתאהב, והלב נפתח ומתרחב, והידיעה שהעולם הזה, רוב הדברים שאנו פוגשים בהם בחיינו הם סופיים, כולל אותנו. כל החומר, המוכר לנו, בעצם, יש לו סוף. כי אפשר לאהוב, ולפעמים באמת הדברים שהכי זוכרים הם הדברים הסתמיים, ופתאום יום אחד זה נגמר. מפסיקים לאהוב. או שאוהבים וזה קשה מידי. או שאוהבים אבל מישהו נעלם, מתרחק, מת, מתפוגג, והקשר נגמר באיבו. או שמצליחים לאהוב עד הרגע האחרון, ואני מכירה כמה זוגות כאלו, קשישים, שאוהבים כ"כ, אבל אנחנו חומרים נפרדים והולכים במהירויות שונות. ואז אפשר לחיות גם 30 שנה בגפך. ואם לא 30 אז 10. ואולי חמש. רק חמש שנים, כמו מיליון שנות אור של רגעים. זוכרת איפה הייתי לפני חמש שנים, איזו דרך עברתי, עם כמה אנשים שכבתי, על מה בכיתי ומה צחקתי, זה המון זמן. רק חמש שנים. גם שנה. לבד.

איך אפשר להתגורר בעולם הזה ולהיות מודעים לדרכו ולא לחיות בתחושת פחד מתמדת, תגידו לי. לפעמים אני מרגישה כ"כ גדושה באהבה שאני מפחדת ליפול בטעות ושהיא תשפך ותתפזר לי. אני מפחדת להתפוצץ מהפחד לאבד אותה.

"אתה חושב שאני טיפשה"

"ממש לא. גם אני תמיד בוכה ברגע הזה. אבל תמיד ראיתי את הסרט לבד, אז גם בכיתי לבד. כל חיי הייתי לבד."

להתכרבל עד שנהיה לאחד.

החלטה ראשונה ל2012: להמנע מחלב, לפחות לשבוע. בינתיים לא חסר לי בכלל.

פתאום השבוע היה לי שבוע מאוד חברותי באוניברסיטה. פתאום אני יושבת על הדשא בזמני הפנוי ולא מסתתרת בספריה. פתאום אני יושבת באוטובוס עם אנשים שלומדים איתי ולא מצטנפת בפחדים הרגילים. לגבש דעות על מרצים ושיעורים עם אנשים שחווים אותם איתי, ולא מתוך סיפורים למאור בסוף היום..

ואני שוב חושבת את מה שאני תמיד חושבת: למה את תמיד קשה עם עצמך. אנשים מחייכים אלייך ומראים כלפייך חיבה וההתנהגות שלהם מראה שהם רוצים להיות איתך. למה האכלת את עצמך בכ"כ הרבה קטסטרופות. 

אני רק צריכה: לא להיות יהירה. לדעת לפעמים לשתוק. לכתוב לעצמך דברים בזמן הרצאה ולא בהכרח להגיד אותם. לפעמים את אומרת דברים סתם בשביל להראות שאת בנאדם חושב (מחקתי וכתבתי 'בחורה אינטילגנטית' ואז מחקתי ושיניתי בחזרה). את יכולה לחשוב לבד גם בלי אישור של המרצה.

מעניין מה אנשים חושבים עלי, מצד אחד לפעמים כ"כ קשה לי לדבר ישירות ולהסתכל בעיניים וכל מה שאני אומרת מתובל בהמון בדיחות וחוסר בטחון (מעניין אם אנשים מבינים כמה שאני חסרת בטחון או שהם מאמינים לי). וכל הגוף הגדול שלי מנסה להצטופף - יושבת בקיפול רגליים וכיפוף כתפיים והעיניים שלי בוהות בנקודה מאחורי הבנאדם. אבל בעיקר המון המון בדיחות.

ואז בשיעורים אני פתאום: מדברת המון. בקול ענייני ובטוח בעצמו. דעתנית. יודעת. לא מפחדת להסתכל למרצה/מתרגל בעיניים. לא מפחדת להתחצף להפריך לשאול שאלה להגיד זה משעמם (קרה. אני תלמידה חצופה).

מעניין אם ההתנהגות הזאת מפורשת כצבועה או כמורכבת.

"מה אתה חושב?"

"אני לא מבין למה את חושבת יותר מידי"

אני חושבת יותר מידי. תמיד חשבתי יותר מידי. כל דבר - למה ואיך זה נוצר ומה זה מעצב. ותמיד הייתי.

ופתאום בחודשיים האחרונים, שיעור אחרי שיעור, אני מבינה שהדבר שהכי מעניין אותי בעולם הזה זה בעצם אנתרופולוגיה. כלומר ההיבטיים האנתרופולוגים בעולם. כלומר התרבות ומה שהיא מעצבת. כלומר בכל מיני דברים שעניינו והעסיקו אותי לאורך השנים אז מה שהעסיק אותי זה באמת כל מיני דברים כמו התרבות שהתעצבה ומה היא מעצבת ומאיזה מקורות היסטורים זה הגיע ואיזה אינטרס זה משרת, ופתאום אני קולטת שזה זה. אפילו שסיפרתי למאור על הקורס ברמנים שעשיתי, ושאומנם זה היה בזבוז כסף, ויותר מזה, בזבוז של חלום או ציפיות לעתיד - ברמנית?! אני ברמנית?? אני? שונאת האדם (או יותר נכון: אוהבת את האנשים שמתחת לכל הסיפורים שהם מספרים לי, שזה ההפך מברמניות)? חרדה חברתית? מפחדת מהחושך? מה חשבתי לעצמי? מה היה לי להציע ללקוח הממוצע על הבר חוץ מפנים מעניינות ומחשוף שלא מעיד על עיסתי יותר מידי? איך הייתי יכולה להתחיל לדבר איתו על השואה?

ושחוץ מכל העניין האבסורדי אני לא מתחרטת. זה היה בזמן הנכון. וזה גם היה ממש מעניין. באמת! הייתי יושבת בשיעורים, והמדריך היה מספר מה גרם לאנגלים לתבל את הוודקה שלהם או למה מקפיצים טקילה עם לימון ומלח או על כל התעשייה המטורפת מאחורי האלכוהול: יושבים חבורה מאוד מכובדת של מומחים -פיזיולוגים ומעצבים ואנשי שיווק וגסטרונומים ומשרטטים את הכוס שתדגיש את הטעם הייחודי של בירה כזאת או אחרת ותייצר את החוויה של העוד. ותוך כדי שאני מספרת לו נופל לי האסימון ואני קולטת שהכל קשור לזה.

ורצים לי הרבה דברים שבא לי לחקור בראש. והסקרנות מאיצה את קצב חילוף המחשבות בראשי ואני מתחילה לחלום בהקיץ ולנסוק אל על..

ואז אני נזכרת במבחן המאכזב, בעבודה שלא הצלחתי לשבת עליה יותר מחצי שעה ברצף, בעבודה אחרת שאין לי מושג איך להוכיח ולחקור, בכל המאמרים שאני צריכה לקרוא..

שנה א', את כ"כ לא ברורה לי.

נראה לי שעשיתי בחירה נכונה.

אני אחזור אליכם עוד 10 שנים עם תשובה סופית.

"אני חושב שיש לך חרדת נטישה" הוא אומר לי שאני לא נותנת לו לנתק לי. עוד סיפור. ועוד אחד. רק לא השקט הזה עם עצמי.

האבחנות האלו מידי פעם. הבלגן בחדר שלך עושה לך גם בלגן בראש. את חייבת להפסיק לפחד מהזמן הפנוי שלך. זה לא יכול להיות רק איתי. איך שהוא אומר אותן. בחיוך. בהבנה. את לא נורמלית. והוא בסדר עם זה. אני לא יודעת אם אני אמורה לדאוג שהוא לא מבין אותי או להרגיש רגועה שהוא מקבל את זה שהוא לא מבין אותי. מן: את דפוקה. אני יכול לחיות עם זה.

(שלא תבינו לא נכון, ככל הנראה הוא דפוק יותר ממני. גרסה אחרת של פגימות. וככה אנחנו, פעם הוא מתפרק בזרעותיי, פעם אני מאבדת עשתונות והוא מרגיע אותי, מלטפים אחד את פצעיו של השני, מערסלים אותם, מרככים את האדם הקשה שהתפתח סביבם)

וכן, אנחנו רבים, מכאיבים אחד לשני, אבל אני חושבת, למרות שאני לא כ"כ טובה בלאמוד את המציאות, שאנחנו מתמודדים עם זה יפה. אבל שוב, עם תום ממש פספסתי בקטע הזה. ואיכשהו, שני אנשים שחייהם אינם בקו הבריאות, מצליחים לבנות קשר בריא למדי. משמח מאוד.

נראה לי שתהיה שנה טובה.

נ.ב אחרון - עשיתי מסיבת יומולדת סוג של לראשונה בחיי. באו מספיק אנשים. מי שרציתי שיבוא ולא בא באמת לא יכל. היה נחמד ואווירה טובה. אוהבים אותי. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש, ומחמם ומשמח גם.

שבוע שני באוניברסיטה, אני בזה הרגע מבריזה מהשיעור השלישי עד כה. כל אחד מהמקריים היה נסיבתי והגיוני, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב מה זו הקלות הזו שבה אני מוותרת לעצמי. נכון, קל לי נורא, אין הרבה דברים שמאתגרים אותי באקדמיה עד כה (חוץ מקריאה באנגלית, איך קיבלתי פטור).

אני חושבת שאין לי הרגלי למידה טובים. אני לא מסוגלת לשבת וללמוד. כמה חברות שלי עושות פסיכומטרי עכשיו, ואני נדהמת מההשקעה שלהן. אני בתקופה הזאת עוד לא הצלחתי לפנות לעצמי יום אחד בשבוע להקדיש ללמידה. נכון, בסוף קיבלתי ציון מעולה, אבל המחשבה שעשיתי אותו על הדרך תמיד גורמת לי לתהות: כמה הייתי מקבלת לו הייתי לומדת מילים בעברית? כמה נקודות היו נוספות לי במידה והייתי באמת מתאפסת על הכל במתמטיקה ולא מרשה לעצמי לוותר על שום דבר? אני יודעת שיכולתי לקבל ציון ששואף ל800 לו רק רציתי, אבל לא רציתי. למה לי? לא הייתי צריכה ציון כזה גבוה לכלום. הכל היה פתוח בפני מלבד רפואה ודברים מסוימים בהנדסה, וזה לא העתיד שחלמתי לי.

אבל מה העתיד שאני חולמת לי?

מישהו מהעבודה שאל יום אחד: מה הייתם לומדים אם לא היה לכם מגבלות כלכליות. אנשים, רובם מהטכניון, אמרו כל מיני דברים. אני אמרתי את מה שאני לומדת עכשיו. טוב, את, את לא דוגמה, הוא אמר לי ונתן לי מבט לא מקווה.

מה אני אעשה שאני אהיה גדולה? מה היתרון של תוכנית מצטיינים במדעי הרוח בשוק העבודה? אז נכון, זה לא מפחיד אותי כדי שאני אלמד הנדסה, וראיתי מספיק אנשים שלמדו דברים אחרים ואח"כ הלכו לעבוד במכירות בסלקום. אז בינתיים אני מנסה לפתח קורות חיים, והם לא רעים בכלל.

אבל נסיוני המר מלמד אותי שהחברה האנושית עלומה לי. יש לי נטייה לא להסתדר בעבודות (מי היה פה בתקופות הפיטורים הגדולות?) וגם בעבודות שאני מדהימה בהן יש לי נטייה להעלם. הנה, עכשיו, בעבודה, אני באמת יכולה להגיד על עצמי שאני עושה את הכל כמו שצריך אם לא יותר. אני טובה, אני עוזרת, כיף לעבוד איתי, אני מקצועית, מקבלת פידבקים טובים מלקוחות כמעט כל הזמן. אני לא יכולה להגיד שלא מעריכים אותי, אין ספק שחושבים שאני חמודה והכל, אבל אני לא חושבת שאני מקבלת את ההכרה וההערכה שמגיעים לי. אני לא מתקדמת כמו חברים שעובדים לידי ועובדים פרק זמן דומה לשלי או אפילו פחות.

הסיבה היחידה הנראית לעין היא שאני לא מתחברת לאנשים הנכונים או ליתר דיוק לא מלקקת להם. זה גם לא מעניין אותי. אני לא עובדת בשביל המנהלים שלי אלא בשביל האנשים שאיתי, אני רואה שאנשים נהנים לעבוד איתי ונעזרים בי כל הזמן. ועדיין, שקט תעשייתי מלמעלה.

אני לא ארחיב על זה יותר מידי כי זה אחד הדברים שהכי הפכו בי ועדרו בי בחודשים האחרונים. אני לא רוצה גם שתגיבו על זה. עזבו, אתם לא שם, אנשים שעובדים איתי וקרובים אליי כבר לא יודעים מה להגיד, תחסכו ממני דיוקים מיותרים. בוא נגיד שזה לא פעם ראשונה שזה קורה, שזה מתסכל, שאני מפחדת שבקרוב אתחיל לזרוק כי מה הטעם להשקיע אם זה לא מתבטא בשום צורה. 

העצה הכי טובה שקיבלתי בנושא היא: שחררי. התחלת ללמוד. תתרכזי בזה.

 אבל איך יראה העתיד שלי אם ההשכלה שלי חסרת ערך ואני לא מצליחה להחזיק עבודה כמו שצריך בהווה?

אין לי רצון בבעל עשיר. לא, אני רוצה להתפרנס בכוחות עצמי. אבל איך? מה? אני עושה טעות?

אני מסתובבת באוניברסיטה. אני לא מרגישה זרה כי יצא לי לבקר פה בשנה וחצי האחרונות. אני לבושה יפה. אני בחורה יפה באופן כללי (אלפי מנגנוני הגנה מקבלים התקפי לב ברגעים אלו ממש).

אני יושבת בשיעורים. הכל מעניין. הכל מתחבר. אין שיעור אחד שלא מעניין אותי. מדהים שהנושאים שאני לומדת מגוונים ובכל זאת פרטי המידע השונים מסתדרים כמו בפאזל. כל מיני שאלות שתמיד ריתקו אותי וסוף סוף מקבלים הכוונה.

אני שואלת שאלות. אני חושבת שכל המרצים יזהו אותי אם אני אעבור מולם באוניברסיטה (מי מהם יזכור את שמי?). אני הבחורה עם ההערות החכמות. 

אין לי ממש כוח להכיר אנשים. שלום שנה א' וכולם מתרגשים וכל אינטראקציה זו סיבה טובה להושיט את היד ולהציג את עצמי. אין לי כוח. אני מחייכת כשצריך ומצחיקה כשפונים אליי, אבל אין לי כוח לשחק במשחק הזה. אני פוגשת כל הזמן חברים מהעבודה או מהשכונה ואם לא אז אני מסתובבת לבד. ואני בסדר עם זה. אני מסתמכת על כך שאנשים יפנו אליי אם הם ירצו, אבל זה לא טוב וזה לא בריא והאדם הוא יצור חברתי ואני חייבת להוציא את המקל הזה מהתחת. למרות שהחומר כלכך קל.

פחדתי מאוד מהרמה האיכותית של האנשים ואני מגלה דווקא הרבה שאלות והערות חכמות סביבי. כל בנאדם שאומר משהו מעניין בא לי לחבק אותו. תוציאי את המקל מהתחת, תתחברי. החיים יכולים להיות יותר קלים בחברתם של אנשים. היד הנעלמה לא תסדר אותך הפעם.

אין לי כוח. אני בסדר עם עצמי.

גם את תום ראיתי באוניברסיטה. עד כה התנהגנו כאילו פספסנו אחד את השני ולא ראינו בכלל. אתמול באתי להגיד לו שלום.

הוא ישב ואכל לבד. באתי אליו ונגעתי בידו. הוא דיבר בטלפון.

היי. מה נשמע?

הוא הניד בראשו וחזר להסתכל באוכל. המבט שלו פורר אותי.

זו תמיד היתה הבעיה שלי עם תום. היו לו עיניים שקופות. תמיד ידעתי מתי הוא אוהב, כועס, מאוכזב, מיואש. ואתמול הוא אמר: אני לא רוצה שתתקיימי.