(שאת הרוב לא תבינו)
שוב יום אפרורי. הרבה נושאים יש לי בראש ועד שמנסים להתמקד אז העט לא עובד.
ככה זה בחיים.
מה אני רוצה להביע?
נהיגה כושלת.
י' וחלונות אחרים.
פולין.
ישיבה בחדר הכריות ויום אפור.
סדר. בחדר.
שיחות לא צפויות ושאר הזיות.
תיאוריה.
וזמן שמתבזבז.
מספיק מסודר?
הכתיבה שלי מראה את זה הכי טוב- יש לי כלכך הרבה מה להגיד ואת הצורך הזה ליצוק את התחושות למילים ולהכתים את הדף , אבל אז מתבלבל וקשה וריק, והכתב שלי לא מובן, זה בדיוק זה.
חוץ מזה שזה נורא מגביל, אבל אני לא רואה את עצמי עושה שום דבר אחר מלבד.. להתלונן? לתעד? זה לנסות לדייק וביחד להיות נורא כללי. זה בלבול שכזה מעל ים ערפילי.
באמת שיש לי הרבה לעשות ודווקא בחודשים האחרונים אלו בממסד הזה אני מניחה לזה ומרימה ידיים.
למתמטיקה על שלל שאלוניה, לעבודה בפסיכולוגיה, וספרות ואזרחות וחיבורים באנגלית והבעה, לשיעורי בית. קשה לי, מה אני אגיד, אף פעם לא הייתי אדם ממוסד מידי, במקום מסוים, למרות הכובד והעצלנות וחוסר בטחון שמתבטא בחוסר ספונטניות, אני נורא תמהונית. יש בזה משהו ממש ארעי. זה חלק מזה. יש בי את הדחף הזה לגעת, ללכת לאיבוד, לא לחשוב, או שבעצם להאבד בתוך המחשבה. הריחוף הזה, ואולי פה טמונה בעית הקשב וריכוז החדשה שמצאתי.
יש בי הרבה אהבה לעולם. באמת. בעצם אני לא באמת מיזנתרופית ואני לא שונאת עולם ואדם כמו שבטעות הרבה פעמים אני מראה, להפך.
יש בי כלכך הרבה אהבה וכמיהה לחברה שאני פשוט מאוכזבת. אני כלכך אוהבת לבלות עם אנשים ולהיות איתם ולצחוק איתם ולדבר איתם וליצור קשרים חברתיים, שזה פשוט נורא מעציב אותי שהם לא רוצים אותי בחזרה. מאכזב. מעציב. כואב, כי זה באמת בה ממקום שמרגיש. ואז אני נלחצת כי אני באמת רוצה שיאהבו אותי, נו, אני מפחדת שוב להתאכזב וזה מכניס אותי למעגל, הופך אותי לפיגמליון? ואז בא המרמור, מאכזבה גדולה. וכשמגיע המרמור, לפעמים זה כבר כמעט אבוד- זה פוגע במערכת העצבים, זה עצב במערכת החיסונית, כזה שתוקף גם את החיידקים הטובים. האיידס החברתי אם נכנס לתיאור הזה עוד פנימה. זה ניוון בשרירי הלחיים ואוטם שריר הלב, זה מושך את הכל כלפי מטה. מרמור. לאן הגעתי, הכל מאהבה גדולה.
(כי בעצם באו ואמרו לי אנשים חברותיים, אפילו כמה, שמה שמניע, מה שגורם להם להסתדר עם האנשים די טוב, זה שהם לא באמת אוהבים אותם. שבתכלס הם לבד. ואני, בעצם, לא לבד?)
וגם להפך? עכשיו חוויתי דחייה קלה. אבל באמת קלה, משהו מזערי במשהו שאולי לא קיים, דקירת סיכה בבלון שלא נופח עדיין אם נהיה פואטיים, אבל גם זה משפיע על העתיד. אבל אנחנו לא פואטיים (וגם לא פאייטים, שנות ה80 חלפו, צביקה). אבל היי, זו אני, ואני דרמטית ולחוצה ואוהבת, ואצלי זבובים כן משנים עולמות.
ואחרי שהשפה נושכת את הלב קלות, דווקא פה מצאתי כוח. אספתי את רעמת השיער (בידיים, לראות את הדרך), קמתי, שתיתי קפה (...), הלכתי והגעתי לחדר כריות הזה, לשטיחים שארוגים כתום-צהוב ורוד-וירוק בהיר, לקוביזם הרך ולתמונות, ועכשיו גם למילים שלי. בצורה מסורבלת וגסה שרק אני אבין, אבל אני גם רוקדת ככה, אז קורה.
הכתיבה שלי. כשבראש אני מתחילה קשה לי להפסיק. יש לי כלכך הרבה להגיד. לשיחה עם מורה אקראית (ואין דרך אחרת לתאר זאת) לתאטרון על.. על אחת התלמידות שלה, כי היא חברה משותפת של שתינו? סתם כי אני אוהבת אותה מאוד למרות שלא תמיד היא מחזירה לי אהבה, לסתם דבר ארעי ולא צפוי ולא חשוב ולא ישנה את חיי לנצח. אבל זה החיים שלי, זה בדיוק החיים שלי, שמנומרים בניואנסים שאף אחד לא ציפה אליהם. אם זה שיחות הזויות משום מקום, אם זה לשכוח שק"ש לפני סמינר כזה או אחר, לחפש מנה חמה בסופר ללא הצלחה (או שמא מוצא?) ואז להתקל בטעות במדף ולהפיל את כל המנות חמות ביקום על הרצפה, או לקשקש לעצמי בטעות על הלחי, שזה גם מה שקצת קרה עכשיו. או לרשום הכל, או לרצות לפחות, או לחפש מה לא. כזו אנוכי. אוהבת שירים של פרנסיס ז'ם.
היא נראית קצת כמו בובה, המורה לתאטרון שישנה לידי. היד שלה על הקוביה,היא מכוסה במעיל, מחייכת, נעלי בובה. בכזו שלווה. רגע, מה?
לא רוצה שהחלון הזה ייגמר לעולם, למרות שעוד 10 דקות כן. לא רוצה להתמודד עם ההפסקה ובני אדם, רוצה להשאר כאן בעצמי עם הכתום שבי והשיער הנפוח ו.. לא יודעת. לעשות כל מיני דברים. לכתוב את זה. ללמוד לתיאוריה. לכתוב חיבור באנגלית על עומס יתר בבצפר. להתמקד בדברים שלי חשובים כרגע- לא תנועה- לא צבר של בני אדם שנע קדימה, לא לימודים ומצוינות.
אני. אני זו אני ואני מצוינת אם רק ארצה- אני יכולה לקבל 90+ בהרבה דברים, אבל אני הרי לא רוצה לקבל אותם בחרישת יתר (לימודיים הכוונה, בחיים אני מספיקה בקושי, זה הכל טריק של סידור זמן). זה יהיה עלבון. להבנה האנושית ולמושג של בצפר, לעצמי. אני יודעת שאני יכולה להשיג הרבה יותר בהבנה. בהתבוננות לתוך מקצוע ודיבור עליו. לא לשנן, להבין. זה כלכך חשוב. לחיות את המקצועות ולא לשנן לבגרויות. ללמוד קהלת בתנ"ך ולא פולחן וגלות.
עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד, עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים, עת לחבוק ועת לרחוק מחבק, עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך, עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום. ספר קהלת ב' 9 פסוקים ראשונים, ואת החלק הזה בשלמה המלך לא מלמדים. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים". רק לקרוא את התנ"ך, לפרש אותו וללמוד ממנו. לא להבחן עליו באיזו בגרות, לא לבהות בשיעורים ולספור דקות.
פשוט בא לי לחיות.
ועוד אחד, אבל זה לא לעכשיו. הרבה דברים לא חשובים יש לי לימים הקרובים.
"הגעתי למצב שאני מתפלא לראות אותך בבצפר".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
