ראינו איזה סרט וכל הקונפליקטים נפתרו וכולם היו שמחים וידעתי, זה אף פעם לא מבשר טובות, ובאמת אחרי שניה מכונית פגעה באחת הדמויות. ואז הבנתי למה אני לא יכולה להאמין לחיים כשהם טובים.

כי בסרטים ובסדרות ובכל הבידור הזה שאנחנו צורכים (כן, גבירותיי, גם ספרים) אף פעם לא טוב. לא טוב מוחלט. ואם טוב מידי זה מעורר גבה. ובעצם על זה כותבים סרטים, לא? את מי זה מעניין שטוב מידי, כשהמתח המיני נגמר. כשהכל טוב מסיימים את הסרט וגומרים עניין.

ולי, טוב לי איתך, טוב לי לגעת בך, אפילו סתם היד כל הזמן נשלחת ללטף איזה פיסה ממך: רגל או שיער או גבה או אפילו מקומות זניחים כמו האוזניים (ולא במקומות הרגישים), או סתם להתחכך בך, רגל לצד רגל מבלי שאף אחד לא רואה. אתה הבחור היחיד שאני ישנה מחובקת איתו, מי היה מאמין שאנשים עושים את זה ברצינות, לילה שלם. והחברים שלי אוהבים אותך והחברים שלך אוהבים אותי, אפילו מעיזים להגיד לי דברים כמו 'סתמי' כאילו הייתי שם תמיד.

מי יודע, אולי יכול להיות לנו טוב מבלי שתפגע באף אחד מאיתנו מכונית, יצמח בתוכנו סרטן או כל אחת מבשורות איוב. אולי נצליח לשרוד את כל תקופת הקשר בריאים ושלמים ורק זוטות כמו חוסר התאמה יפרידו ביננו? עם זה אני יכולה לחיות.

אי אפשר עם החרדה הזאת, בחיי.

(וזה מצחיק, כי לפני שבועיים כמעט נדרסתי)

יום ההולדת שלו מתקרב ואיתו התאריך שבו השתחררתי מצה"ל. אני משוחררת כבר שנתיים וגם גרה בחיפה כבר שנתיים וגם לא לבד די הרבה זמן. וכבר 7 חודשים שלא גרה במגדל השן הבודד הזה ו5 חודשים איתו. והזמן עובר, כמו שהוא עובר מהצהריים יחד עם כל הדפים שאני לא מסכמת. ואני לא לומדת ואני קצת תוהה אם אני בכלל יכולה ללמוד. כ"כ קשה לסדר את כל הידע, כ"כ קל פשוט לקרוא ולהשאב.

אני רוצה לספר לכן (לכם?) קצת על מאור. אני חושבת שלא דיברתי עליו מספיק. רק על ההשלכות שלו על חיי וגם בקושי. אני חושבת שכשמו כן הוא, אור קטן שבחודשים האחרונים נכנס לחיי, אולי קצת לפני כן. בהתחלה זה היה ניצוץ, קשה לי לשים את האצבע. ואולי אני כן יכולה: ישבנו שנינו לבד, משני צידיו של שולחן גדול. אחת הפעמים הבודדות שהחדר הזה היה ריק. שאלתי על חברה שלך. סיפרת לי שמעולם לא היתה. וזה לא הסתדר לי, כי הייתי בטוחה מכל מיני דברים שאמרת, ואפילו דמיינתי אותה: קטנה כזאת, חצי יפה, פנים מנומשות. דמותך החלה לסתור את עצמך, כמו הגבות העבות שלך שמסוככות על העיניים, דבר המשותף לשנינו בעצם. ואני זוכרת שליטפתי את הגבות שלך ואמרתי לך שהן ממלאות אותי בבטחון, וענית לי שחיים שלמים אתה לא מרוצה מעצמך, אומר זה לא יפה וזה לא יפה ופתאום מישהי באה ואומרת לך דבר נפלא כזה, הגבות שלך, אלו שתמיד חשבת שהן יותר מידי, ממלאות אותה בבטחון. פתאום כל העולם מתהפך. 

אבל אני מדלגת קדימה. אני רוצה לדבר על אור. כי בשיחות הראשונות שלנו הרגשתי שאני מעמיקה בך, מטיילת בתוכך כמו עם נר בחדר חשוך. דבר שהיפך אותי מאוד בתקופה ההיא, כי מי אני שמחפשת אחר קרבתך, אשת איש, ישנה בלילות עם בחור אחר, פרינס צ'ארמינג כזה, אשכנזי על סוס לבן, שהבטיח לפתור את כל הבעיות שלי, ובכל זאת, אני מתהפכת בשנתי, כשהיא לא נודדת ממני, אני נרדמת באוטובוסים, אני בגעגועים תמידיים לבית, ופתאום מחשבות, הקנטות, חיוכים שנשארים ואני לא מצליחה לגרד ונר קטן שנדלק בתוכי וקורא לי להמשיך ולהעמיק בחשכה שלך.

בכיף.

מישהי אמרה לנו אתמול: אתם יודעים, עוד שראיתי אתכם ביחד מהקיץ ידעתי שיש בינכם משהו, ידעתי שאתם מתאימים.

מתאימים? מה פתאום מתאימים. הוא מסודר ואני הפוכה, הוא תמיד יודע להגיד את הדבר הנכון ואני יודעת לחשוב עליהם, הוא מוסיקאי ואני אקדמאית. אני מתחקה אחרי הבנת החברה האנושית והוא ביולוג. אני מצחיקה והיסטרית. הוא רהוט ושטותי. אני חרדתית, הוא דכאוני. אני גבוהה, הוא פחות (אבל יותר ממני). שנינו וכחנים רציניים. שנינו חייבים להיות צודקים. אם יהיו לנו ילדים הם יקללו כל גן שהעברנו להם. אני לא זוכרת אף תקופה בהיסטוריה האישית שלי שדומה לתקופה הזאת, כמה צחקתי בחודשים האחרונים, כמה נחשפתי, כמה אהבתי. אותו, את עצמי, לא זכור לי בן זוג שכ"כ קיבל אותי, שבאמת לא רצה לשנות אותי. אני מוארת בחודשים האחרונים, שמחה, קורנת. אוהבת. לא ככה דמיינתי - אהוב, קשר, חיים, עתיד - ובכל זאת. מה ידעתי. אף פעם לא הייתי טובה בלכוון את דרכי.

בכלל לא היינו ביחד אז, בקיץ. ממש לא היינו ביחד. רק שני אנשים שרצו זה בקרבתו של זו.

זה מה שתמיד היינו, הוא אומר לי אחרכך, ואני מקווה שתמיד נהיה: אלו שרוצים זו בקרבתו של זה.

יופי. אני שמחה. שמחה וחרדה.

אני אמורה ללמוד, אבל אף פעם לא הייתי טובה בזה. כלומר, למידה, למידה היא דבר נהדר, אני כ"כ אוהבת ללמוד דברים חדשים, להרגיש איך אני גדלה עם כל פרט חדש שאני מגלה על העולם. יש לי יכולות למידה מצוינות בהתחשב בעובדה שאת הכל אני רואה דרך משקפי האיי.די.אייץ'.די שלי. לחשוב שאני עובדת איפה שאני עובדת, שאני מסבירה על דברים שלפני שנתיים לא ידעתי מקיומם (לחץ אוויר? ברצינות?). אבל לשבת וללמוד, אף פעם לא הבנתי את זה. לצערי אני באמת חכמה ויוצאת מזה בסדר. אני יכולה להיות מעולה ואני רק בסדר. ואני בסדר עם זה.

(צרות של עשירים? לא נראה לי. אנחנו לא סתם פוגשים בינוניים בעמדות מפתח. בינוניים מצליחים יותר בחיים. אנשים מצוינים, הם תמיד משתעממים ומגיעים למקום שהוא בסדר)

(יש איזשהו ברוש, רחוק מהחלון שלי, שמתנדנד מאוד מצד לצד, מצייר על הים שמאחוריו. אני בוהה בו ומדמיינת אותו נופל באיטיות, מקווה לזה ומקווה שאף אחד לא יהיה שם, בואדי, מתחתיו).

אתמול בלילה סוף סוף מצאנו זמן וראינו סרט. אם אין לנו זמן לראות סרטים מתי נמצא זמן לדברים החשובים שכל הזמן נדחים? בכל מקרה, היה 12 בלילה, בדיוק באמצע של יומיים מוצלחים מאוד ('אין אוטו, אני בא אליך. מקלחת. סרט. קראמבל, והבוקר שאחרי'). קבענו אלף ואחד דברים לאחר צהריים זה, אבל רק הספקנו לישון ולעשות קניות ולהכין משהו עם תרד, וללקק את האצבעות. 

"אני לא מאמין שלא ראית UP" אמר לי הילד שלא ראה את אלאדין. לא זכורה לי הפעם האחרונה שכ"כ בכיתי מסרט. ועוד מסרט של דיסני. לא עברו 20 דקות ומצאתי את עצמי מתייפחת לשקע הכתף שלי. לא דמעות, מיררתי בבכי, עצרנו את הסרט ובכיתי ובכיתי ובכיתי. עוד לא עברו 20 דקות (מה הם חושבים לעצמם שם בפיקסאר? ילדים הצליחו להתמודד עם זה טוב? אני זוכרת כמה בכיתי כשמופסה מת, זה היה בקולנוע והייתי בת 4. אבל אולי אובדן של אב מוכר יותר לילדים מאובדן של איש אהוב. לא יודעת אם זה מה שמטריד אותם, בעצם).

כ"כ כיף להתאהב, והלב נפתח ומתרחב, והידיעה שהעולם הזה, רוב הדברים שאנו פוגשים בהם בחיינו הם סופיים, כולל אותנו. כל החומר, המוכר לנו, בעצם, יש לו סוף. כי אפשר לאהוב, ולפעמים באמת הדברים שהכי זוכרים הם הדברים הסתמיים, ופתאום יום אחד זה נגמר. מפסיקים לאהוב. או שאוהבים וזה קשה מידי. או שאוהבים אבל מישהו נעלם, מתרחק, מת, מתפוגג, והקשר נגמר באיבו. או שמצליחים לאהוב עד הרגע האחרון, ואני מכירה כמה זוגות כאלו, קשישים, שאוהבים כ"כ, אבל אנחנו חומרים נפרדים והולכים במהירויות שונות. ואז אפשר לחיות גם 30 שנה בגפך. ואם לא 30 אז 10. ואולי חמש. רק חמש שנים, כמו מיליון שנות אור של רגעים. זוכרת איפה הייתי לפני חמש שנים, איזו דרך עברתי, עם כמה אנשים שכבתי, על מה בכיתי ומה צחקתי, זה המון זמן. רק חמש שנים. גם שנה. לבד.

איך אפשר להתגורר בעולם הזה ולהיות מודעים לדרכו ולא לחיות בתחושת פחד מתמדת, תגידו לי. לפעמים אני מרגישה כ"כ גדושה באהבה שאני מפחדת ליפול בטעות ושהיא תשפך ותתפזר לי. אני מפחדת להתפוצץ מהפחד לאבד אותה.

"אתה חושב שאני טיפשה"

"ממש לא. גם אני תמיד בוכה ברגע הזה. אבל תמיד ראיתי את הסרט לבד, אז גם בכיתי לבד. כל חיי הייתי לבד."

להתכרבל עד שנהיה לאחד.

"זה כמו במתמטיקה. אני אוהב אותך זו הטענה הכללית.

תחת הטענה הזאת מסתתרים כל הטיעונים הפרטיים:

אני אוהב את המגרעות שלך.

אני אוהב אותך שאת בוכה.

החלטה ראשונה ל2012: להמנע מחלב, לפחות לשבוע. בינתיים לא חסר לי בכלל.

פתאום השבוע היה לי שבוע מאוד חברותי באוניברסיטה. פתאום אני יושבת על הדשא בזמני הפנוי ולא מסתתרת בספריה. פתאום אני יושבת באוטובוס עם אנשים שלומדים איתי ולא מצטנפת בפחדים הרגילים. לגבש דעות על מרצים ושיעורים עם אנשים שחווים אותם איתי, ולא מתוך סיפורים למאור בסוף היום..

ואני שוב חושבת את מה שאני תמיד חושבת: למה את תמיד קשה עם עצמך. אנשים מחייכים אלייך ומראים כלפייך חיבה וההתנהגות שלהם מראה שהם רוצים להיות איתך. למה האכלת את עצמך בכ"כ הרבה קטסטרופות. 

אני רק צריכה: לא להיות יהירה. לדעת לפעמים לשתוק. לכתוב לעצמך דברים בזמן הרצאה ולא בהכרח להגיד אותם. לפעמים את אומרת דברים סתם בשביל להראות שאת בנאדם חושב (מחקתי וכתבתי 'בחורה אינטילגנטית' ואז מחקתי ושיניתי בחזרה). את יכולה לחשוב לבד גם בלי אישור של המרצה.

מעניין מה אנשים חושבים עלי, מצד אחד לפעמים כ"כ קשה לי לדבר ישירות ולהסתכל בעיניים וכל מה שאני אומרת מתובל בהמון בדיחות וחוסר בטחון (מעניין אם אנשים מבינים כמה שאני חסרת בטחון או שהם מאמינים לי). וכל הגוף הגדול שלי מנסה להצטופף - יושבת בקיפול רגליים וכיפוף כתפיים והעיניים שלי בוהות בנקודה מאחורי הבנאדם. אבל בעיקר המון המון בדיחות.

ואז בשיעורים אני פתאום: מדברת המון. בקול ענייני ובטוח בעצמו. דעתנית. יודעת. לא מפחדת להסתכל למרצה/מתרגל בעיניים. לא מפחדת להתחצף להפריך לשאול שאלה להגיד זה משעמם (קרה. אני תלמידה חצופה).

מעניין אם ההתנהגות הזאת מפורשת כצבועה או כמורכבת.

"מה אתה חושב?"

"אני לא מבין למה את חושבת יותר מידי"

אני חושבת יותר מידי. תמיד חשבתי יותר מידי. כל דבר - למה ואיך זה נוצר ומה זה מעצב. ותמיד הייתי.

ופתאום בחודשיים האחרונים, שיעור אחרי שיעור, אני מבינה שהדבר שהכי מעניין אותי בעולם הזה זה בעצם אנתרופולוגיה. כלומר ההיבטיים האנתרופולוגים בעולם. כלומר התרבות ומה שהיא מעצבת. כלומר בכל מיני דברים שעניינו והעסיקו אותי לאורך השנים אז מה שהעסיק אותי זה באמת כל מיני דברים כמו התרבות שהתעצבה ומה היא מעצבת ומאיזה מקורות היסטורים זה הגיע ואיזה אינטרס זה משרת, ופתאום אני קולטת שזה זה. אפילו שסיפרתי למאור על הקורס ברמנים שעשיתי, ושאומנם זה היה בזבוז כסף, ויותר מזה, בזבוז של חלום או ציפיות לעתיד - ברמנית?! אני ברמנית?? אני? שונאת האדם (או יותר נכון: אוהבת את האנשים שמתחת לכל הסיפורים שהם מספרים לי, שזה ההפך מברמניות)? חרדה חברתית? מפחדת מהחושך? מה חשבתי לעצמי? מה היה לי להציע ללקוח הממוצע על הבר חוץ מפנים מעניינות ומחשוף שלא מעיד על עיסתי יותר מידי? איך הייתי יכולה להתחיל לדבר איתו על השואה?

ושחוץ מכל העניין האבסורדי אני לא מתחרטת. זה היה בזמן הנכון. וזה גם היה ממש מעניין. באמת! הייתי יושבת בשיעורים, והמדריך היה מספר מה גרם לאנגלים לתבל את הוודקה שלהם או למה מקפיצים טקילה עם לימון ומלח או על כל התעשייה המטורפת מאחורי האלכוהול: יושבים חבורה מאוד מכובדת של מומחים -פיזיולוגים ומעצבים ואנשי שיווק וגסטרונומים ומשרטטים את הכוס שתדגיש את הטעם הייחודי של בירה כזאת או אחרת ותייצר את החוויה של העוד. ותוך כדי שאני מספרת לו נופל לי האסימון ואני קולטת שהכל קשור לזה.

ורצים לי הרבה דברים שבא לי לחקור בראש. והסקרנות מאיצה את קצב חילוף המחשבות בראשי ואני מתחילה לחלום בהקיץ ולנסוק אל על..

ואז אני נזכרת במבחן המאכזב, בעבודה שלא הצלחתי לשבת עליה יותר מחצי שעה ברצף, בעבודה אחרת שאין לי מושג איך להוכיח ולחקור, בכל המאמרים שאני צריכה לקרוא..

שנה א', את כ"כ לא ברורה לי.

נראה לי שעשיתי בחירה נכונה.

אני אחזור אליכם עוד 10 שנים עם תשובה סופית.

"אני חושב שיש לך חרדת נטישה" הוא אומר לי שאני לא נותנת לו לנתק לי. עוד סיפור. ועוד אחד. רק לא השקט הזה עם עצמי.

האבחנות האלו מידי פעם. הבלגן בחדר שלך עושה לך גם בלגן בראש. את חייבת להפסיק לפחד מהזמן הפנוי שלך. זה לא יכול להיות רק איתי. איך שהוא אומר אותן. בחיוך. בהבנה. את לא נורמלית. והוא בסדר עם זה. אני לא יודעת אם אני אמורה לדאוג שהוא לא מבין אותי או להרגיש רגועה שהוא מקבל את זה שהוא לא מבין אותי. מן: את דפוקה. אני יכול לחיות עם זה.

(שלא תבינו לא נכון, ככל הנראה הוא דפוק יותר ממני. גרסה אחרת של פגימות. וככה אנחנו, פעם הוא מתפרק בזרעותיי, פעם אני מאבדת עשתונות והוא מרגיע אותי, מלטפים אחד את פצעיו של השני, מערסלים אותם, מרככים את האדם הקשה שהתפתח סביבם)

וכן, אנחנו רבים, מכאיבים אחד לשני, אבל אני חושבת, למרות שאני לא כ"כ טובה בלאמוד את המציאות, שאנחנו מתמודדים עם זה יפה. אבל שוב, עם תום ממש פספסתי בקטע הזה. ואיכשהו, שני אנשים שחייהם אינם בקו הבריאות, מצליחים לבנות קשר בריא למדי. משמח מאוד.

נראה לי שתהיה שנה טובה.

נ.ב אחרון - עשיתי מסיבת יומולדת סוג של לראשונה בחיי. באו מספיק אנשים. מי שרציתי שיבוא ולא בא באמת לא יכל. היה נחמד ואווירה טובה. אוהבים אותי. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש, ומחמם ומשמח גם.