דווקא נורא בא לי לספר על השבועיים האחרונים, אבל אין לי כוח להתחיל לכתוב. עברי לידר צדק כששר 'ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב', וזה נכון אך מבאס. ובגלל זה סופרים, משוררים וסתם אנשים עגומים תמיד יזכרו כמבאסים: הם לא סיפרו על הרגעים השמחים שלהם לאף אחד.
היה לי את החלום המוזר ביותר. בכלל, אתמול נרדמתי ב3 וחצי וקמתי ב10, וגם זה אחרי שקמתי-חזרתי לישון-קמתי-חזרתי לישון כמה פעמים. כאילו הגוף שלי פשוט לא מסוגל לישון יותר ממקסימום 7 שעות בלילה, שזה מוזר.
בכל מקרה, היו לי כמה חלומות מציאותיים וזוועתים כאחד, בחלקם אכלתי חייזרים (או פגשתי חייזרים שאפשר לאכול, לא זוכרת), בשני תפסתי את ההורים שלי בוגדים אחד בשני בהפגנתיות ובהסכמה (ואז התהלכתי ברחבי היישוב 'בההורים שלי הולכים להתגרש' ומלא אנשים ניחמו אותי.. זה היה ממש מציאותי), והשלישי היה פשוט דוגמא מצוינת למה הצבא עושה לי.
חלמתי שיצאתי עם אנשים מהקורס לאיזה מקום הומה אדם, בטח קניון או משהו כזה, ולפתע הופיע אחד המפקדים מהקורס. הובכתי למוות, כי מה, לראות מפקד ככה ביום-יום, לא נעים, וממש הסתתרתי בתוך האוטו. הוא כנראה קלט את זה כי הוא הלך, חזר ואמר לי "גשי הנה".
יצאתי מהאוטו, באתי להוציא את המימיה כדי לעמוד מולו בהקשב, ואז קלטתי שגם ביום שישי בערב הבאתי איתי את המימיה מהצבא. זרקתי אותה בתוך האוטו תוך כדי שאני חוזרת לעצמי בראש שזה הבית והוא לא המפקד שלי עכשיו אז אני לא אמורה לענות לו בכן המפקד (פעם באיזה התנסות שהעברתי בתור מפקדת, אמרתי לאחת מהצוות שסמלצה חניכה 'כן המפקדת'), ואז הוא עשה איתי שיחה ששנינו בני אדם בוגרים, וזה בסדר שנפגש בסופ"ש והוא לא המפקד שלי עכשיו אז אין סיבה להיות מובכת וכאלה. ורק אחרי שקמתי כבר קלטתי שזה לא היה חלום (כאילו היה לי איפשהו בזכרון שראיתי איפשהו אתמול, רק לא כלכך זכרתי שזה היה בתת מודע שלי).
ידעתם שאני חולמת מטושטש? נראה לי זה כי אני נרדמת בלי משקפיים.
בכלל זה מדהים עד כמה הפיקוד והדיסטאנס הזה מושרש בנו. גם כשאנחנו מרכלים עליהם, ביננו לבין עצמנו, אנחנו נקרא להם 'המפקד' ולא בשמות הפרטיים שלהם, למרות שאנחנו יודעים ויכולים. גם כשאנחנו מספרים איזה שיחה שהיה לנו ביננו, אז זה כזה "אז באתי ועשיתי לה 'הקשב המפקדת, אני פשוט ממש לא מבינה-....'. מה זה משנה לסיפור שהתחלתי את המשפט בהקשב המפקדת? קיצר משעשע. עוד מעט אנחנו.
היה לי שבוע מעולה לדעתי. אני ממש מרגישה בתהליך טוב לקראת התפקיד (מה זה לקראת? עוד שבועיים תרגיל סוף!), ואני מרגישה משתנה ומתפתחת וגם הסביבה אומרת לי את זה. מי ששם לב אליי בכל מקרה.
אפילו התרגיל אמצע הלך לי מצויין. לא פחדתי יותר מידי, הרגשתי טבעית לעמוד מולם ולדרוש מהם דברים. כאילו כל העסק הזה של פיקוד פתאום התחוור לי- פשוט לדעת מה אתה רוצה, ומה אתה רוצה שהחיילים שלך יעשו. לדעת למה אתה רוצה שהם יעשו את זה ואיך ומה החשיבות של זה, ולדעת מה אתה דורש מהם ולדעת שהם מסוגלים. וכאלה. ועוד כל מיני אלמנטים של סדר וארגון שאני לא אלך לאיבוד בין כל הדברים שלי.
אפילו החונכת שלי בתרגיל אמצע אמרה ש"תראי, אני אגיד לך את האמת? הרמת פיקוד שלך היתה מאוד גבוהה. גם יחסית לצוות וגם בכלל. ממש הסתכלתי עליך מהצד, שלא וויתרת לחניכים גם אם זה עלה על דברים אחרים, או על דברים יצירתיים שעשית וחשבתי לעצמי- פשש, היא מפקדת ברמה גבוהה'. ואני אמרתי לה שזה מגניב רצח, בהתחשב בעובדה שלפני חודש רציתי לעזוב את הקורס.
(אבל בלי אופוריות מיותרות. גם מה זה קשה בשבילי להעביר שיעור תוכן? ויש הבדל בין מקטע של 3 שעות לסימולציה של נוער נורמטיבי, ושבוע שלם עם נוער פלוט מסגרות. תלמדי אותם זחילה אינדיאנית ואז נדבר. אני לא מלקה את עצמי, אני יודעת להעריך את הדרך שהתקדמתי עד היום, אני מרגישה את זה ושמה לב. אבל הדרך עוד ארוכה)
מה עוד?
חזרתי לחשוב שוב. זה מרגש.
זה התחיל בהתכתבות בין סופית (רציתי לכתוב אין, בעיות קוארדינציה, ואיכשהו למרות שהשילוב בין המילים לא יוצר משהו הגיוני, אני מרגישה שזה מתאר יותר טוב את מה שניסיתי לומר) ביני לבין עצמי. כתבתי הכל, לא זוכרת, בשיעורים, בנסיעות אוטובוס, רגשות שלי, כתבה לעיתון, סתם דברים.. שאלתי את עצמי שאלות ועניתי עליהם, גם תשובות לא נעימות ולא בריאות, אבל לא שתקתי. ועם הזמן באו גם המחשבות. ההרגשה הזאת של להיות זרה לעצמי ושתולה כביכול קצת שככה, נראה לי לפחות, וזה מעולה. מה שהוכיח לי שזה נכון, אם לא משתמשים במשהו הוא באמת מתנוון, אבל גם את מה שנדמה לנו שנעלם ואיבד תחושה אפשר להזיז שוב.
עכשיו רק חסר לי גם להצליח לכתוב מעבר לדברי היום-יום, להצליח לפרוץ קצת גבולות של עצמי. יש לי מילים ואני יודעת להשתמש בהם, והגיע הזמן (לפחות ככה בא לי) להגיע למקומות שאף אחד לא היה בהם. ובעזרת השם, להביא אנשים אחרים. יאללה, מתחשק.
אתמול יונתןתפס את עצמו והודיע לי שעוד 6 ימים יש לי יומולדת. וזה נכון.
עוד כמה ימים באמת אני בת 19. כאילו אני בת 19 כבר עכשיו, וגם לפני חודש הייתי, אבל עכשיו זה רשמי. מוזר. תמיד דמיינתי את עצמי אחרת בת 19. בוגרת יותר וזה. בעצם, אם אני באמת רוצה להיות כנה עם עצמי, אז לא האמנתי שאני אצליח להגיע לגיל הזה אי פעם, אז סחטיין עלי.
פעם תמיד הייתי עושה רשימות של מה אני רוצה לעשות עד היומולדת/סוף אלפייםומשהו (תמיד הגיע בסמיכות). בדרך כלל לא הייתי עונה על רבע מהרשימה, למרות שרוב הדברים לא היו קשים מידי וסתם הייתי עצלנית, וזה מוזר כי כשאני נזכרת בזה עכשיו זה מרגיש לי מוזר. נניח ואנירוצה להספיק משהו עד היומולדת, נגיד לקנות איזה משהו, מתי אני אספיק לעשות את זה בכלל? בשושים המסכנים שיש לי וגם לא תמיד? לא מתלוננת אבל זה מרגיש לי מוזר. אז אני מגיעה לגיל 19 ואני גם מתרגשת לקראת היומולדת ולא מפחדת שיהיה פחות מידי הציפיות שלי. בעיקר בגלל 2 דברים:
1. הציפיות שלי לא כאלו גבוהות. אני בצבא, לא שמרתי על קשר עם יותר מידי אנשים בשנה האחרונה וגם עם מי שכן זוכר, הוא גם בצבא. חלקם אפילו איתי. אז קרנבל לא יהיה, זה לא תקני והלו"ז לא מאפשר, וזה גם מה זה בסדר. זה מרגיע אותי נורא (לא יודעת למה, אבל זה מרגיע)
2. אני אהיה עם 90 אנשים לפחות באותו יום. הם לא צריכים לזכור שיש לי יומולדת, זה גם בסדר שהם לא ידעו (אני יודעת למי יש?), ומי שישים לב ויגיד לי מזלטוב- זה יהיה סבבה. ובעיקר שבאותו יום אני לא אהיה לבד.
בקשר לסופשבוע שאחרכך אני כבר לא יודעת, כי אחרי הסופ"ש הזה זה נסגר סופית שאין לי מי יודע מה לעשות. ועכשיו זה גם רשמי שלכל החברות שלי יש חברים ולכל החברים חברות. ומשום מה בני אדם נוטים לטפח את הזוגיות שלהם עם בני הזוג במקום איתי, אז עד למצב שבו אני אמצא בזוגיות (ולפי איך שזה נראה, זה לא צפוי להיות לפני 2010), אז אין מה לדאוג לזה שאני אזניח את חברים שלי באיזושהי צורה.
מה שכן טוב זה שאני מאמינה שלכבוד היומולדת המשפחה תחליט לפנק אותי קצת. יש לי בן גרעין, קיבוצניק, שביום הנישואין של סבא וסבתא רבא שלו (שז"לים כבר כמה שנים טובות), הם מתאספים כל המשפחה המורחבת יוצאת חלציהן ועושות יום משפחתי אחושרמוטה, שכולל תחרויות בין המשפחות הגרעיניות, וארוחה ענקית ואפילו יש קטע כזה שכל אדם במשפחה, מהסבא הכי מבוגר ועד לילד הכי קטן מכינים מתנה, לא משנה איזה, גם אם זה ציור מפנדה, ובהגרלה כל אחד מהמשפחה מקבל ונותן מתנה למישהו אחר. נראה לי זה אפילו היום.
אז המשפחה שלי לא יצירתיות כלכך, ושהם רוצים לשמח מישהו הם מביאים לו כסף (ואם הם רוצים לשמח מישהו באמת, הם אולי אפילו יקדישו לו צ'ק), אבל זה יותר יצירתי ושימושי מהגרביים שדוד שלי מביא לי כל שנה. אז נראה לי שאני אוכל אפילו לפנק את עצמי בכמה דברים כיפים כאלה שקשה לעשות במשכורת צבאית: לקנות שטיח לחדר או דיסק נחמד (זה בתנאי שתהיה לי מערכת נחמדה) או משהו בורגני שכזה.
אה! גם עכשיו אני לא נחלוואית בלאי, ויש לי גם נעליים גבוהות אדומות. וזה כלכך משנה את החוויה, באמת. כאילו אם ללכת באיזשהו מקום על א' שאנשים מסתכלים עליך ואתה מצליח לשמוע אותם חושבים 'אחח.. חיילים..' אז עכשיו אתה מרגיש איזה פלוס קטן כזה, שאין לך נעלי בקו"ם. וגם לא סתם, אלא אדומות!
ואני אפילו מסתדרת איתם מצויין.
מישהו עוד כאן בכלל?
אני כותבת וכותבת ותוהה אם אני בכלל כותבת לאוויר. פעם האינטרנט היה כזה מפלט בשבילי אבל לאחרונה הוא אפילו לא מצליח לענות על הצורך הפתטי הזה. אני לא בטוחה אם אני זאת שמחפשת יותר תוכן והוא התרוקן, או שלפתע התפכחתי והבנתי שזה פשוט לא זה. שכמה שאני מרגישה בודדה, פידבק באיזה פורום או תגובה פה, כמה עמוקה וכנה שהיא תהיה, זה פשוט לא באמת זה. או יותר נכון: זה פשוט לא באמת. מקווה שאני אגיע לשלב שאני אתייאש מזה סופית ואפילו לא אבוא לבדוק פעם בכמה זמן מה קורה בייקום המקביל הוירטואלי הזה כי פשוט החיים שלי יהיו מעניינים הרבה יותר. כאילו.. שאת החסרים האלו שאני כלכך מחפשת כאן וכלכך הרבה יותר קל לי לבנות אותם ככה, במקלדת מול מסך, אני פשוט אחדול את זה ואשקיע מאמצים בלחיות. גם אם זה ידרוש ממני פי 15.
הלוואי.
עד לפעם הבאה שיהיה לי מה לומר.
(וספרו לי גם, מה אתם חושבים)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
