"זה כמו במתמטיקה. אני אוהב אותך זו הטענה הכללית.

תחת הטענה הזאת מסתתרים כל הטיעונים הפרטיים:

אני אוהב את המגרעות שלך.

אני אוהב אותך שאת בוכה.

'עקצוצים. זה לא נעים לי שאני מרגישה פער. בין מה למה? בא לי להיות איתו כל החיים. כל רגע פנוי. הוא לא. זה רע שאני כן. ואסור לי להגיד את זה בקול אז אני שותקת ונשארת עם הפער הזה. אני מתמודדת יפה עם מימדי האובססיה בחיים שלי בינתיים, מווסתת את זה. שולטת בזה. אבל זה אורב לי. מחכה לי בפינה. אני מחכה לעצמי בפינה.'

'אמא שלי התאהבה בך. לא תאמין למה'

'בגלל הפסנתר?'

'זה גם מה שאני חשבתי. אמא: לא. בגלל איך שהוא חיבק אותך. הוא כל הזמן נגע בך, לא כאילו הוא מזמז אותך, כאילו הוא אוהב אותך. אפילו סבתא שמה לב!'

'אני באמת אוהב אותך'

אתמול הלכנו לארוחה אצל חברים שלך, כל האוכל הטעים הזה היה יותר מידי בשביל הבטן שלי והיא כאבה מאוד. שכבתי שם מכווצת על הספה מנסה לזייף חיוך, אז לקחת אותי הביתה ועלית איתי לדירה והשכבת אותי במיטה ונכנסת איתי מתחת לשמיכה, וחיבקת אותי חזק בלי ללחוץ על הבטן. ואז כשראית שאני במסלול הבטוח להרדם, הערת אותי בעדינות, מבלי להוציא אותי מאיזור הדמדומים בין השינה לעולם, וקמתי אחריך סהרורית וסגרתי את הדלת וקרסתי למיטה, חושבת כמה ברת מזל אני שקיבלתי אותך.

'מה ידעתי על אושר טרם פגשתיך? ומה על יופי, וגעגוע? לא ידעתי דבר. מאומה.'

"אבל מה עם כל הדברים שאתה לא אוהב בי? לא הייתי רוצה שהם ישתנו?"

"לא יודע, אולי בלי הדברים האלו לא היו בך כל הדברים שאני כן אוהב? אולי זה צדדים שונים לאותו מטבע?"