6:20, השעון המעורר מצלצל פעם שניה. אני מתהפכת, קמה מהספה (שאני ישנה עליה בשבועיים-שלוש האחרונים, אולי חודש), ומתמתחת. מזל שהחלטתי לקום כי אם לא זה הייתי ישנה עד עכשיו ומעבר. אני שוטפת את הפנים לרגע, מצחצחת שיניים (לא עשיתי את זה לפני.. 5 שעות בערך?), ויורדת למטה. קפה, אבל איזה? לא בא לי משהו רציני, אז אני מוציאה חלב, שמה בו את הסירופ אייס קפה, וזה תמיד נחמד, ולא חזק, ותמיד אפשר לשתות עוד אחד אחרי זה. כבר לא חיה בלי הקפאין הזה.
6:28. אין בית ספר היום, כבר מזמן אני באה רק שצריך. ובעצם, באה להפסקה, נו כבר עם ההדרכה הזאת, אבל אוטובוס רק ב9:20, מה עכשיו? אני פותחת טלוויזיה, 6וחצי ובדיוק תוכנית ספורטיבית שקלטתי אתמול באחד השיטוטים הטלוויזיונים הליליים שלי, והפעם- פילאטיס.
אז מתחתי לעצמי את הצורה, קיבלתי כאב פופיק, ובעקרון היה סבבה. עשה לי חשק, אולי אני אלך עם רותם לחוג הזה במכון.
7:00, ועוד תוכנית מתחילה. יוגה, או במילים של הבריטית המטורפת "על מנת לחזק את שרירי הגוף, להרגיע את הרוח ולהגיע לשלמות נפשית. היום אנחנו נעבוד על שרירי הבטן, מערכת העיכול ותכונות אופי דומיננטיות". חבל שהם לא הוסיפו על העצבים. איזה תנועות טיפשיות, לא הצלחתי כלום, וזה רק עצבן אותי יותר.
אבא קם. "את לא מתעוררת?"
"קמתי מזמן"
"מה את עושה לעזאזל?"
"מגיעה לשלמות נפשית".
הם הולכים (אמא כנראה עושה ניתוח היום.. אבל לא מדברים על זה), ומשאירים בידי את העבודה המושלמת- להעיר את האחים. אם עקבתם אחרי הבלוג הזה (והאמת, לא, זה לא קשור, כי אני רוב הזמן מדברת על עצמי), יש לי שני אחים קטנים וצייתנים זה לא הדרך לתאר אותם. ואני ממש אוהבת להעיר אנשים בבוקר, כל עוד זה לא אני, אז למי אכפת. השיטה של ההשכמה בבית שלנו בדר"כ היא נורא פשוטה- אחד ההורים שלי צועק את השמות של כולנו, שואל אם התעוררנו כבר, כולנו, מתוך שינה, ממלמלים לו שמזמן והנה אנחנו לובשים מכנס בצבע בז', שיטה בעלת 100% הצלחה, בפיתוח דיבור תוך כדי שינה.
הלכתי לאח שלי, וישבתי לו על המיטה. "קמת?"
"כן" הוא עונה לתוך הכרית.
נתתי לו נשיקה על הלחי. "אז תקום שוב"
"עזבי אותי, אני ער"
"אז תפתח את העינים"
"עוד 5 דקות".
"טוב, 5 דקות. אבל אחרי זה אתה קם"
הלכתי לענייני, חזרתי שוב.
"נו?"
"אני ער" והשמיכה מעל לראש.
"אז תפתח את העיניים"
הוא פותח, נבהל, ומיד סוגר.
"יופי. עכשיו תשב"
"נו, עוד מעט"
"נו, עכשיו"
"5 דקות"
"אבל כבר נתתי לך!"
"5 דקות"
"5 דקות זה יותר מידי" "3 דקות"
"2 דקות, אבל עם עיניים פתוחות"
הלכתי להעיר את אחותי.
"את קמה?"
"לכי, יא זונה שמנה מוצצת"
"אז זה כן?"
"דייי, מה את רוצה ממני, תעופי לי כבר מהחיים גמכן את"
הממ, אני חושבת שאותה אני אעזוב לנפשה.
חוזרת לאח שלי.
"אז אתה פותח את העיניים או לא?"
פותח, אדומות.
"יופי. עכשיו תשב"
"לא רוצה"
"נו, שב כבר"
"אני אקום ככה"
"כמו שקמת עד עכשיו? ומה זה כל החושך הזה בחדר?"
אני הולכת ופותחת לו את החלונות. האמת, שלא הרבה נכנס.
הוא יושב עם עיניים סגורות.
"תראה איזה יופי"
"אני רואה"
"אני רואה איך שאתה רואה. בוא לכאן, תראה איזה נוף".
כל (טוב, רק חלק) האחו במערומיו החרושים נגלה מול העיניים שלו. "יפה, לא?"
"כן, זה בסדר" "עכשיו קמת?"
"כן" ומשפשף את העיניים"
"טוב. אז אתה צריך עוד להתלבש, לצחצח שיניים, ולאכול"
"אני לא צריך לאכול"
"כן, אתה כן. מה אתה רוצה?"
"שוקו"
"ו?"
"כלום"
"קורנפלקס?"
"טוב"
"בסדר, אני שמה מוזיקה שתתעורר קצת".
מה יש במערכת? מאיר אריאל. לא, זה לא הבוקר הזה. מחליפה לאריק איינשטיין שמצאתי לפני כמה ימים בבית, ושירים על צבי ומחשבות שרצות לכל הכיוונים, ולכמה שניות צלילים ממלאים את הבית.
כמה שניות ממש, עד שאחוית יצאתי זועמת מהחדר, עם מכנסיים שכנראה לקחה מאחת הברביות החביבות עליה.
"מה זה אמור להביע?!"
"זה מוזיקה"
"בלי מוזיקה על הבוקר"
"מה את רוצה? תחזרי לישון"
"לא רוצה לישון"
"אז אולי תקומי כבר?"
"עזבי אותי, די כבר" הלכה וסגרה לי את המערכת, וחזרה למיטה.
סגרתי לה באלגנטיות את הדלת, מה שגרר יציאה שלה ואיומים על חיי ומצידי דיבורים על דמוקרטיה ומהותה כי אני אוהבת 
. בכלל, שועשעתי נורא מכל העניין, כי היא היתה עצבנית כמו החיים ועוד בגלל האריק השוחר שלום הזה, ולא התכונן לי בצפר באופק, אז מה אכפת לי.
המוזיקה עברה למטה, וגם אני, בעוד הכנתי לאח שלי שוקו וסידרתי את הכיור. הוא ירד בסופו של דבר למטה, קצת יותר ער ממקודם. אבל בממש קצת.
אין לי כוח לכתוב כלכך על ההתרחשויות פתאום, רק נגיד שהם עפו להם לדרכם, אני סידרתי את הכיור ואת המטבח ורקדתי לי קצת לצלילי אסטרונאוטים שאובדים בחלל, ונכנסתי למקלחת עם מים קרים, ואכלתי, ונכנסתי למקלחת עם מים פחות חמים, והתלבשתי והסתרקתי ואיחרתי קצת כרגיל, ותפסתי אוטובוס לשני צמתים מפה, וחצי שעה בבצפר (הדרכה) וירדתי במכולת כדי לקנות דאורדורנט וחזרתי עם מיץ תפוזים ומסטיקים ופריכיות וארטיק מגעיל בטעם אשכוליות אבל היה נחמד.
תכנונים להמשך הבוקר?
לטייל עם הכלב, להכין ארוחת צהריים משובחת, ונורא נורא בא לי לעשות גבות, אבל אין פינצטה.
ומחר י"א נפרדת ממני לשלום, מקווה שתהיה תעודה מעניינת, כי יש לי נטייה לתעודות משעממות. ואז זהו, סיימתי את השנה המזורגגת הזו, בה עשיתי המון לא בסדר, ושבועות שלמים שקמתי על צד שמאל, וריבים וצעקות ובכי וחברים שעוזבים וסיפוק וההתרחקות מהכל והרבה ניהליזם, ובעיקר הרבה האבקויות על עצמי עם עצמי נגדי ואיתי. היה קשה, אבל אני מקווה שמה שלא היה, בא לטובה. חוץ מזה, זה לא שכאילו הייתי בזמן האחרון בבצפר.
זה החופש הגדול האחרון שלי, והוא הולך להיות מאוד עמוס. אני מקווה שהוא יהיה טוב, אני מקווה להוציא ממנו מקסימום, וגם מהשנה הבאה בבצפר, ומההדרכ ומהקן ומעצמי והכל.
איפה הייתי? שיהיה לכלכם בוקר נהדר (לא צהריים, צהריים זה מאוחר מידי. בוקר)
"את נראית טוב היום" מאיה.
"תודה"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
