"אז מה, את מהבנות האלו שפשוט מצטיינות בכל דבר שהן עושות?"

מישהו מהעבודה, בתובנה שלא אמרו לי מעולם.

אני אוהבת את החורף (אבל דור אמר לי לפני כמה ימים: חורף זה קטע של המעמד הבינוני).

אני אוהבת לגור עם תום (אבל אפילו ההורים שלי חושבים שההורים שלו לא נורמלים. וזה הישג).

אני אוהבת את העבודה (אבל אין לי זמן ללמוד לפסיכומטרי). וגם את האנשים בעבודה (מעניין אם הם אוהבים אותי בחזרה).

וגם את הפסיכומטרי אני אוהבת (טוב, אבל זה עוד ההתחלה. ונחמד לי וקל לי. אבל זו ההתחלה. וגם אין לי כוח לתחרותיות הזאת שכרמליסטים כלכך שרויים בה).

עליתי קצת במשקל. בערך חצי ממה שירדתי. חלק החמיאו לי (קיבלו אותי ממש בפנים מפוחדות בארץ), וחלק לא כלכך. לא כזה אכפת לי, אני פשוט אוכלת וחיה, וככה גם ירדתי, אבל היה נחמד להיות רזה. וגם הבגדים מלונדון קטנים עלי והבגדים הישנים מהארץ גדולים עלי.

אתמול השתכרתי מאוד, אחרי הרבה זמן שלא. שתיתי די הרבה, הקאתי קצת (הקיבה שלי ממש לא נותנת לי לערבב אלכוהול). בסך הכל היה חוויה נחמדה וטובה. הלכתי לישון מאוחר וקמתי מוקדם לפסיכומטרי. עד עכשיו לא נצפה הנגאובר. (ומדובר על ליטר וחצי בירה ו5 שוטים שונים של דברים). אני די גאה בעצמי.

אני רואה תמונות של אנשים מלונדון ורק חושבת- איזה מזל שאני לא שם. רווח לי מאז שחזרתי. קשה להסביר. רוגע של חיים. הקלה בנימים הכי קטנים בגוף. לא טוב היות האדם בגולה (אהם אהם אנשים בגילי אהם). בטח לא איפה שהייתי.

חזרתי הביתה אחרי מלא זמן. זה אומר משהו נראה לי. בסך הכל די נחמד לי.

אני מצפה יותר מידי מאנשים. גם בדברים הקטנים (תענו לי, תהנו לי, תפגשו איתי בהתרעות של שניות) וגם בדברים הגדולים. יצאתי עם כל מיני חבורות אנשים בשבועות האחרונים ואני כל הזמן חושבת: משעממים מידי, נהנתנים מידי, שמאלנים מידי, טיפשים, יותר מידי תלאביביים, לא אכפת להם בכלל, מתייחסים לחיים בתור עסקה.. והרשימה נמשכת.

אני לא פוסלת אנשים. אחד אחד אני אוהבת את רובם או חלקם או לפעמים. אבל ביחד.. כבר שנים שלא היתה לי חבורה, ויתרתי על זה באמצע התיכון. תמיד בכיתי על זה (זה מבאס בסופי שבוע ובל"ג בעומר), אבל בשנה האחרונה הבנתי שזו אני, ואני לא בנויה לזה. אני סנובית מידי. ויותר נוח לי להופיע פעם ב- ולהעלם לכמה חודשים מאשר להיות עם אנשים שאני לא בהכרח אוהבת.

והנה הבעיה. אני מצפה יותר מידי מהחברה האנושית. אני שוכחת שאנשים הם לפעמים שונים ממני או דומים בחלקים הלא טובים, או לפעמים מעצבנים. יש לי נטייה תמיד להיות אחרת, אני אף פעם לא מספיק משהו ואנשים הם לא מספיקים בשבילי. צריך להפסיק להיות לי אכפת.

תרקדי כמו שרמוטה אם בא לך, גם אם כולם מסתכלים עליך במבטים זקנים. תתעמקי במשהו שבא לך להתעמק בו גם אם המושגים לא בהכרח שגורים בפיהם של האנשים מסביבך.

אבל לאו דווקא. אם אנשים שוקעים בסיפורים משעממים, וול, זה לא נורא כלכך בעצם.

מוזר שאני כותבת את זה דווקא היום. כאילו, אני מבינה, אבל חשוב לי להגיד שהיום היה לי מקסים. התלבטתי בין שני הזמנות, הייתי עם אנשים באמת טובים שאני באמת אוהבת, לבשתי שמלה שאני מרגישה בה הכי נשית ויפה, צחקתי חיבקתי דיברתי, אכלתי עם הידיים אבל לא יותר מידי (מבלי לשים לב בכלל, פתאום אחרי כמה שעות הבנתי שאני לא 'מפוצצת' כמידי ארוחה). זה היה אמנם אחת מאותם חבורות הבלחה, אבל הסתכלתי על עצמי מהצד והרגשתי נחת.

ואתמול בערב חשבתי שאני צריכה לתת לאנשים סביבי יותר מרחב. יותר להיות לבד. להצליח לסבול כל מיני דברים קטנים כמו התלבטויות, הליכות ארוכות, רגעים קשים, החלטות.. לכתוב הרבה, אבל להצליח ליצב את היציבה גם מבלי להזניק את כל המכרים שלי על שטויות.

אומרים שמשיכה באוזן עוזרת. אני קמה מחר מאוד מוקדם.

יום עצמאות שמח  (פתאום חשבתי: עצמאות! זו המילה! ושוב התגנבה לליבי הנחת)

הפעם אני אנסה. ואם זה להיות בנאדם טוב בעצמי ולא לרמות ולהשיג ולנצח בשביל אגו, ואם זה להתנהג יפה ולהיות בנאדם עם המשפחה שלי, ובקן שלי, ובקבוצה שלי, ולא סתם לפגוע ולהתנצח ולוותר ולהקשיב, ואם זה להשיג חניכים- מישהו פלט "עוד 14 פעולות", זה 7 שבועות אבל בכל זאת, אני לא אוותר, ואם זה לנסות לגעת באנשים ולנסות לעזור ולסדר את החדר וליצור ולהיות צבעונית מתוך שמחה ולחזור לנגן וללכת בערבים או בבקרים ולטייל עם הכלב ולדבר עם אנשים ולרקוד ולצאת לאחד במאי ולא להתכווץ כלכך בחיבוקים כי "אני לא יודעת מה לעשות". אין חוקים, רבאק, וגם אם יש ואת לא מוצלחת בהם, תמצאי אנשים שיאהבו אותך בצורה שבה את מחבקת ואת רוקדת ואת מדברת ואת חושבת, ולהפסיק לחפש כל הזמן- חברים, ומגע ואנשים שישבו איתך בהפסקות ותהילה ומיוחדות ואהבה בשקל. ולעזור לאמא ולהפסיק להתבטל ולהתרחק מהטינופת הזו, החלון המחורבן הזה שאת מוצאת מילות תנחומים דרכו.

תהיי.

ותשברי, זה בסדר, את לא מכונה, מותר להתפרק לרגע. אבל אל תתכווצי אחורה לנקודה המכווצת שלך.

יש לך גרעין עכשיו, והולך בסדר. אז הם אולי לא מתים עליך עכשיו (כמו שאת רוצה), אבל הם יכירו אותך. מתחת לכל השכבות המתבכיינות, את בנאדם טוב."

אני בת ה16 ורבע, אי שם באביב 2005. לפעמים אני חוזרת אחורה ודווקא אני הצעירה מחזקת אותי יותר מאני העתידית. בצורה הזו הבלוג הזה קצת מזכיר לי ד"ר אמט בראון מבחזרה לעתיד שמגיע מהעבר ומציל את ההווה.

בכל מקרה, גם כשאני בוחנת את הדברים בצורה ריאלית (הכלב שלי דאז כבר מת, עזבתי 2 גרעינים) זה נכון. אני בנאדם טוב, ויש שמש בחוץ ואת יכולה לעשות את החיים האלו בכל רגע. מה שכובל אותך זה בעיקר שטויות.

זה משמח. יום עצמאות שמח.

על קו פרשת המים של חיי

אני שוכח מה שלמדתי מהורי

 ומתחיל ללמוד מילדי

עכשיו אנחנו משלימים זה את זה

אני מספק מידע על העבר

הם על העתיד

רק ההווה חידה נשאר.

כל הזמן החיים תופסים כיוונים חדשים. לא בהכרח לאן שהולכים, במה שרואים במציאות. כל פעם העצבים בעיניים מתכווננים לקלוט צבעים אחרים במציאות.

זה לא בכיוון הרגליים שלי, זה ברעיונות שנובטים בראש. אני כל הזמן זורעת חלומות, אבל רק מעטים שורדים את הימים הראשונים. אתמול כתבתי על הגוף שלי, וזה באמת מה שאני רוצה לעשות בתקופה הקרובה, ופתאום אני מוצאת את עצמי, היום, יושבת אצל החברה הכי טובה שלי בעולם כולו ומתכננת שנה משותפת מחיינו. ממסמרת מטלות לחודשים הקרובים בחיי: צריך לחסוך כסף לחודשיים הראשונים, צריך לברר מה עלות המחיה בחלקים השונים בבריטניה לנופש או למגורים. אני צריכה לשים X כסף בכל חודש לחסכון וצריכה לברר מהו הX הזה בכלל. אני צריכה למצוא עבודה, לא, בעצם, שתיים, שיזרימו לי מספיק כסף למחיה בעיר זרה בימים אלו ובערים זרות אחרות עוד חצי שנה. שתי עבודות בחודש יכולות להביא לי 6000 בחודש? וכמובן העבודה בהוצאה לאור ולהיות תמיד פתוחה למזדמנות כאלו ואחרות. אני חייבת למצוא עבודה.

אני חייבת לברר על המזג אוויר בצד הזה של העולם ועל עבודות פוטנציאלות לבחורות צעירות בעלות אזרחות אירופאית. אני צריכה לבנות מערך שיעור לראיון עבודה במוזיאון, כי זו העבודה הטובה ביותר שהציעו לי עד כה. ולברר עם האוניברסיטה. ולהתחמק מהשיווק הרשתי בצורה הטובה ביותר.

אני צריכה לברור את ההוצאות שלי מראש (ולהשאיר מקום מראש לחיי חברה, כמו שגם בתקופות דיאטטיות אני לא מוותרת על פיצה או המבורגר כשהמציאות מזמנת לי). אני צריכה לסיים עם האינפרא. אני צריכה להחליט אם להשאר בחיפה זה כדאי בכלל. צריכה לשים עין על מאיה ולזכור שהיא על קו תפר אז להכין את עצמי מראש לאכזבה עתידית.

אני עוד רוצה לקחת קורס כלשהו בחיפה כדי להשתלב במארג החיים ולהזכר למה רציתי לעבור לעיר אחרת. מקצועי או חברתי. אני באמת רוצה ללמוד את הגוף שלי (יוגה? את חושבת? עשיתי פעם וכל הזמן חשבתי בראש 'נו זה שטויות). אני רוצה למצוא מה זול וכדאי ולהכיר אנשים באמת.

אני חייבת כסף. אני חייבת עבודה שהיא יותר ממינימום.

וקודם חשבתי: לראשונה אני לא מקשרת כל דבר לעתיד. אין לשנה הזאת כל קשר מכוון לעתיד שיבוא. אני לא צריכה לחשוב במה לעבוד או מה ללמוד או מה לעשות עם חיי ולא לדאוג שאין לי אפילו פירור של מושג, כי אני רק בת 21 וזה השנים שלא חייב להיות לי אכפת.

אנחנו יוצאות למסע, או לסתם סיור בחיים שלא שלנו. couchsurfing, חיי לילה ויום, נופים ירוקים ואפורים ואורבניים ואנגליים להחריד.

ועכשיו אני גם חושבת במה שאסף אמר לי פעם: את תמיד בורחת. זה לא נראה ככה, כי את קוראת לזה מעבר. את עוברת לחווה, חדר, גרעין, לחיים, עיר אחרת. אבל זה בעצם בריחה.

אני לא רוצה לברוח לחו"ל, אני בטח לא רוצה לחפש את עצמי שם. אמרתי אתמול שאני צריכה להתחיל לחפש את עצמי בתוכי (כמו שמיכת פוך שמתבלבלת בתוך הציפית וצריך לפשפש בתוכה ולהחזיר את הפינות לפינות). אני מתכוונת לזה. והרי האדם הוא אדמה, ואני לא מחפשת שום דבר באדמה אחרת.

אז זו הולכת להיות חצי שנה עמוסה בעבודה וניהול כספים, טוויית תוכניות וגם מציאת שמיכת הפוך שבתוכי. אני רוצה להגיע לשם, לפני הכל, שמחה ולא רופפת. הנה, מסמרתי עוד מטרה. וכן, בלי מסגרת, והרי אני תמיד כה נוזלית ככה, אבל זה מה יש.

חג שמח, קוראים קבועים ומזדמנים. ופתאום נזכרתי שגם פסח הוא ראש של שנה, אז אמן ובאמת תהיה לי שנה טובה.