החדשות הטובות הן שהשתחררתי מצה"ל.

החדשות הרעות הן שהצבא מטומטם ולא יכול לשחרר אותי מבלי להזכיר לי כמה הוא כזה. כי רציתי לכתוב שהשתחררתי בשעה טובה, אבל 16:38 אחרה"צ זה לא שעה טובה! במיוחד שבאתי ב10.

מה היה שם? הדברים הרגילים.

הזמינו אותי להשתחרר ביחידה ואז כשהגעתי אמרו לי "סעי לבקו"ם". הזיזו את כל גיוס מרץ 07 להשתחרר (ואותנו) להשתחרר באותו היום, אז מה הפלא שכבר בצהרים המכונה שמנפיקה כרטיסי שחרור שבקה חיים וכולנו חיכינו שם 4 שעות. רוב החיילים מבלים את חלק ניכר משירותם בעקיצה מקצועית של הצבא, אבל ברור שביום השחרור כל אחד יתעקש לקבל את מה שמגיע לו וידרוך על כל האחרים בדרך. ושלא נשכח את הדרך המושלמת להפרד מהצבא והיא על ידי המחצות בתורים עצומים, לזכר ימי ראשון הטובים ברכבת. אני אוהבת לקרוא לסיטואציה הזאת: אינטימיות עם אנשים שלא מכירים, ובדרך כלל זורקת את זה בזמן שאני בסיטואציה כזאת עם זרוע של מישהו שתקועה לי בין השדיים, תיק בגב התחתון ואין לי מושג מה מכל הרגליים שייך לי בכלל.

בסופו של דבר השתחררתי וחוץ מההודעה המפתיעה על מילואים (אני בחיל חינוך ובת) אז היה די סבבה.

ואז עליתי על קו 70, זה שמתחיל בתה"ש ומסתיים בתל אביב מרכז. קו מאוד סימלי ביום כזה, חשבתי, והתפלאתי שלא היו עליו הרבה חיילים.

יש שינויים שקורים בפתאומיות, ויש כאלו שפתאום אתה שם לב שאתה כבר אחר. שחרור מצה"ל בקלות נכנס לקטגוריה הראשונה- גוזרים את החוגר והעולם משתנה. מתחילים לשלם על נסיעות, מפסיקים להסתובב עם מדים, סוגרים את האור על הפחד הקמאי-טיפשי הזה ממ.צ. ברור שיש סמכות מפוצצת באגו ומוסדות טיפשיים והכל- צבא עם והכל. אבל עדיין מציאות שונה.

ואז חשבתי אצלי זה אולי היה תהליך. עברתי לאט לאט לאזרחות. כבר חודשיים שהשגרה שלי כוללת מעקב אחרי הטלוויזיה, כבר שנה לא הייתי בשגרה צבאית באמת. לאט לאט התרגלתי לעולם.

הסתכלתי על האנשים שעלו באוטובוס, סטודנטים מבר אילן וכאלה. ניסיתי לחשוב קצת על מה שונה ביני ובינם, במהות. פתאום שאני אומרת את זה זה נשמע מגוחך, אבל בחנתי אותם כאילו ראיתי חיה חדשה. חצי נקסמת חצי סקרנית, חצי אדישות בוהה. אחרכך העברתי את העיניים על שאר האוטובוס. זיהיתי אנשים שהשתחררו איתי היום (כשאתה מעביר את הזמן 4 שעות בתור אתה בוהה הרבה בפנים של אנשים). לשניה פתאום קלטתי שהם בוהים-בוחנים כמוני וזה הצחיק אותי מאוד.

כשהתגייסתי התפלאתי מהמהירות שבה התרגלתי להוויה הצבאית. בשניות אתה קולט את זה, את השפה, איך דברים עובדים. שהיו קוראים לי בהתחלה "חיילת" באוטובוס ועד שהייתי מבינה. שהתעצבנתי שאם יקרה לי איזה אסון זה יקרא "רצח החיילת!" וזה מאוד עצבן אותי כי הייתי בצבא רק חודש והרבה דברים חיים שלמים.

מה היא ההוויה האזרחית? כמה זמן ייקח לי להתרגל אליה? ומתי אני אפסיק לסובב את הראש כשנהגי אוטובוס יצעקו חיילת? טוב, מזל שעכשיו יש לי זמן לבדוק את זה.

(קטע אחרון בנושא צבא)

מחר אני הולכת לחתום על החוזה ואני מתה מפחד.

חניך מלווה אותי בדרך לאוטובוס. שאל אותי שאלה ואז שוחחנו. להבין: הוא מעריך אותי. להזכר: הם לא.

קומונה שבה מאירים לך פנים. קומונה שלא.

טוסט תפל. אני על אוטובוס בדרך לתל אביב ואני רוצה בשר.

היום זה היום האחרון שבו אני אוכל לנהוג, כנראה. מחר משפט.

(לא יאומן ששוללים לי על משהו שלא עשיתי, רק כי אני טובה מידי)

הרבה טלפונים שהגיעו לתא קולי. שיחה על בחירות. בחום הזה לפחות אני בסנדלי שורש, חולצה לבנה ומכנסיים כחולות.

"אז מתי את יוצאת לחופשה הזאת שיוצאים לפני שמשתחררים?"

"אני.. לא בדיוק.. ביום ראשון" לא מרגש בכלל. על מה אני מתלוננת, עדיף ככה.

בבוקר הכרית מריחה מסיגריות. בעצם זאת אני.

שיער ארוך מידי. שרב. מרגיש טיפשי ללבוש מדים. מורות שמסתכלות עלי בחיוך. חיילות בקריה שמסתכלות עלי בתמיהה: בנות יכולות ללבוש מדים של בנים? מכונית של ערסים שחותכת אותי במעבר חצייה וצועקת לי "סמלת!!!". אני עושה להם זין בלי להסתכל. לפעמים אני גברית ומודגשת, נגיד, מסדרת דברים בבעיטה, וזה לא רע.

טרמפ מהרכבת (כמעט) לקומונה. עובד בתחנת דלק, ארץ ישראל הישנה, שאני מרגישה שבלב הוא שמח שיש עוד כמוני. נוסע לחיפה. "אני הולכת לגור שם". "תבואי לעבוד אצלנו בתחנה?".

הצד שלי בחדר מלא בניירות. כל הזמן אני רושמת, פותקת. מתחת למיטה, במגרה, 2 סלסלות ו3 קופסאות נעליים, בין המחברות, בתוך הספרים, פנקסים, מאחורי חוברות של סמינרים. הכל אני מקעקעת במילים ומחשבות.

הרוב נזרק. משאירה בעיקר חפצים. תיק עם נעליים (כן, גם לקרוקס הם יתגעגעו), הסלסלה הגדולה, בגדים. המון ספרים. בערך 30. נזכרת שלפני החווה הכי התרגשתי מהספריה. את השאר התקשיתי לצייר בדמיון (וטוב שכך).

אבא לוקח את אחי לישון. אבא צועק עלי באוטו שאני אנוכית. "מי פתח מרק אבל לא שם מים?"

גדל לי שמשון על הסנטר. את קולטת שהם לא יודעים מי זה שמשון? את קולטת שנתת לפצע שלך שם? וואי את סתומה.

מורות מחייכות. "תמיד אפשר לבחור? לא יודעת. גם אני עוד שניה משתחררת וכולם לוחצים עלי. טיול, פסיכומטרי, עבודה, ללמוד, אוניברסיטה.. ומה אני רוצה? הבחירה חופשית? לא יודעת"

רוצה לבחור לא בקיצוניות. "את מנשקת טוב". שירים שכתבתי לפני 5 שנים טובים יותר מכל מחשבה סתמית שיש לי. האתר לא עולה. אני רוצה לנהוג. אנטומיה ולישון. "העולם מסריח ממש, אבל חייב לזכור שיש עוד שותפים שהם לא התנועה" (חניך). שקועה בפלאפון. אנטומיה ולישון. שנת הזייה.

לא הספקתי לשתות קפה.

לא מאמינה שמחר שוללים לי את הרישיון.

הפעם הפעלתי מכונה.

האמת שאני בכלל לא רוצה לכתוב. מוזר כי כבר כמה שנים המקום הזה הוא בגדר חלום לאישיות עמוסה. נגיד קורים מלא דברים ואני חושבת- אהה, אני צריכה לכתוב. (תדמיינו: יושבת על הרצפה בחדר, בתוך ערימה של עצמי)

אבל עכשיו, הנגישות.. זה לא מעניין באמת.

על מה אני אכתוב, על עבודה משרדית- שהכי כיף בא זה להתלבש יפה ולהתחמק באלגנטיות מהעבודה? או על הרכילות בחברה של אמא, על מי מתקדם על חשבון שוכב עם, על מי העיפו מהאח הגדול ("את לא רואה? באמת??")

על לחזור לקשר עם חברים ישנים? כן, זה נחמד, אבל זה לא מרגש. כאילו מדברים, על שטויות, לפעמים באמת, אבל זה לא חודר מתחת לעור. אולי זה לא אמור.

מידי פעם מדים, אבל לרוב לא. בגדים של בית, חוץ, קצרים, חורפיים. לצאת לפעמים. בקרים מלאי מרץ, לילות עצובים. כששואלים אותי מה עם הצבא (בכל זאת) אני אומרת- חפש"ש. כבר חודש. זה קצת ציני אבל זה באמת ככה. אף אחד לא שואל ולאף אחד לא אכפת. במילא מה שעשיתי בשנה האחרונה בצבא היה מתוך מה שאני רוצה (או רוצה לרצות) ולא מישהו שמציב לי גבולות חיצוניים. מידי פעם אני נוסעת לאשדוד כי אני רוצה וצריכה, ולפעמים יש גם תורים, אבל שם זה מסתכם.

אבל הימים לא ריקים. כשאני מנסה להכניס דברים גדולים ללו"ז אני לא מוצאת. מתי אני אסע לחפש דירה? מתי אני אסתפר? באמת שאין לי זמן. מישהו שאל אותי מה עשיתי שבוע שעבר, באתי להגיד כלום (איכשהו כל מה שזכרתי בראש היה אותי יושבת ורואה טלוויזיה) אבל אז חשבתי: רגע, לא. הייתי בהשתלמות בב"ש, יומיים בירושלים, פעמיים אצל רותם, מאיה, פעם אצל ליאור. הייתי אצל 2 רופאות במקומות שונים בארץ, טיפול פנים, ביקרתי בספריה אחרי שנים של צומת ספרים (היא הזכירה לי להחזיר תוך חודש ונזכרתי במערכות יחסים שלי עם ספרניות), רצתי פעמיים, הייתי ביום פתוח באת"א (לא כי אני רוצה ללמוד שם, פשוט חשבתי שזו תהיה הסחת דעת. לראות בחורים חתיכים ולחשוב שגם אני יכולה), ואפילו זכורה לי תמונה שלי מנסה לאכול ללא השפעת גרביטציה סנדוויץ' עוף. לא כלכך הצליח. מעניין איפה זה היה.

אז כן, התמכרתי לסדרות טלוויזיה (סרוגים, Glee בראשם, ואני זורמת עם עוד כמה עלילות), אפילו התרגשתי מהסרט דמדומים, אז בטוח יש ריק. אבל יש משהו קצת משמח בלעמוד מאחוריי וללחוש לעצמי באוזן: את יודעת שאת יכולה לשכב על המיטה לנצח. לא בקטע של איום. עשית את זה אתמול. מה בא לך לעשות? וכשאני מתחמקת (טוב, רק עוד פרק אחד של האנטומיה), אני נותנת עוד דחיפה קטנה ויוצאת לרוץ.

(אגב, אם מישהו ראה אותי ולא היה בטוח: כן, רצתי. אני פשוט ממש מסתבכת עם האוזניות)

אתמול דיברתי עם מאיה והיא אמרה לי: את הבנאדם היחיד שאומר לי דברים לגבי החיים שלי, שדורש ממני באמת. שאומר לי "את מזיינת את השכל, תחזרי לתנועה". זה אבסורד, לא?

אבל לא כלכך. בכלל השבוע הרגשתי סנגורית של התנועה. אני צריכה קצת לצאת מזה (ולהפסיק לזרוק משפטים כבדים בשיחה קלילה. אף אחד אחד לא יפתח את היום עם "פטריאכלי" בתה שלו, ולא, גברתי, גם לא קפיטילזם!!) (טוב נו, אולי קפיטליזם). אבל אני פשוט לא מרגישה שעזבתי בסערה. אני לא פגועה ושונאת ומרירה. אני פשוט.. רוצה לחיות אחרת.

אני אפילו לא בנאדם יותר רדוד. זה מוזר להגיד, אבל הנחתי שזה יקרה. מלבד באמת סרטים טיפשיים שקצת יותר תופסים מקום בחיי, אני עדיין אני. אני עדיין קוראת עיתון כל בוקר ומנסה לעקוב, עדיין חוקרת על דברים שמצלצלים לי בגונג המדאיג, אני עדיין אחווה דעה על הדברים שאף אחד לא מחווה עליהם דעה (קואצ'רים נגיד).

אני באמת תוהה לגבי עניין העבודה. מנסה לשרטט- מה אני רוצה שיעמוד במרכז חיי? ומה בשוליים? דברים אמנם יותר מבולגנים סביבי כי אני עושה את זה מתוך כלום ואין לאן לחזור בערב, לשבת על הספה ולשתף (מה הייתי עושה בלי מאיה? איך אנשים בעולם חיים בלי חברויות כאלו- שאפשר לדבר על מפלגת העבודה, ובחורים חתיכים, ועל בחורים חתיכים במפלגת העבודה. והכל רגיל).

והסמינר בירושלים המחיש כמה החיים שונים מלפני שלושה שבועות. גם אז הייתי רחוקה וכבויה אליהם, אבל עדיין. כלכך שונה. לפני חודש היו לי חיים אחרים עם אנשים שמילאו את חיי והייתי רוצה להאמין שאני הייתי בחייהם. ועכשיו פשוט לא. זה לא כזה טרגי. בעיקר מוזר- השנה האחרונה מרגישה כמו הזייה, כמו חלום שחולמים עם אנשים לא קשורים שמתפקדים בחלום בתור החברים הכי קרובים. ואז אתה מתעורר ונזכר וצוחק ותוהה.

אני חושבת שאני אפסיק כאן. אני מיובשת (ומחוצ'קנת. יש לי חצקונים ועליהם יש יובש ) ועייפה טיכו מהיום הזה, ומחר נוהגים. ובייביסיטר (למאיה). ואולי הופעה.

אני בטוחה שהמכונה סיימה.

היי, זה אולי אחד הערבים הראשונים השבוע שלא שקעתי בעצבות לילית. זה טוב. אני אופטימית.

לילה טוב.