גרמת לי להבין שעד כה תמיד הייתי עם בחורים נחמדים. אתה הבחור הלא נחמד הראשון שאני מסתבכת איתו.

חניך מלווה אותי בדרך לאוטובוס. שאל אותי שאלה ואז שוחחנו. להבין: הוא מעריך אותי. להזכר: הם לא.

קומונה שבה מאירים לך פנים. קומונה שלא.

טוסט תפל. אני על אוטובוס בדרך לתל אביב ואני רוצה בשר.

היום זה היום האחרון שבו אני אוכל לנהוג, כנראה. מחר משפט.

(לא יאומן ששוללים לי על משהו שלא עשיתי, רק כי אני טובה מידי)

הרבה טלפונים שהגיעו לתא קולי. שיחה על בחירות. בחום הזה לפחות אני בסנדלי שורש, חולצה לבנה ומכנסיים כחולות.

"אז מתי את יוצאת לחופשה הזאת שיוצאים לפני שמשתחררים?"

"אני.. לא בדיוק.. ביום ראשון" לא מרגש בכלל. על מה אני מתלוננת, עדיף ככה.

בבוקר הכרית מריחה מסיגריות. בעצם זאת אני.

שיער ארוך מידי. שרב. מרגיש טיפשי ללבוש מדים. מורות שמסתכלות עלי בחיוך. חיילות בקריה שמסתכלות עלי בתמיהה: בנות יכולות ללבוש מדים של בנים? מכונית של ערסים שחותכת אותי במעבר חצייה וצועקת לי "סמלת!!!". אני עושה להם זין בלי להסתכל. לפעמים אני גברית ומודגשת, נגיד, מסדרת דברים בבעיטה, וזה לא רע.

טרמפ מהרכבת (כמעט) לקומונה. עובד בתחנת דלק, ארץ ישראל הישנה, שאני מרגישה שבלב הוא שמח שיש עוד כמוני. נוסע לחיפה. "אני הולכת לגור שם". "תבואי לעבוד אצלנו בתחנה?".

הצד שלי בחדר מלא בניירות. כל הזמן אני רושמת, פותקת. מתחת למיטה, במגרה, 2 סלסלות ו3 קופסאות נעליים, בין המחברות, בתוך הספרים, פנקסים, מאחורי חוברות של סמינרים. הכל אני מקעקעת במילים ומחשבות.

הרוב נזרק. משאירה בעיקר חפצים. תיק עם נעליים (כן, גם לקרוקס הם יתגעגעו), הסלסלה הגדולה, בגדים. המון ספרים. בערך 30. נזכרת שלפני החווה הכי התרגשתי מהספריה. את השאר התקשיתי לצייר בדמיון (וטוב שכך).

אבא לוקח את אחי לישון. אבא צועק עלי באוטו שאני אנוכית. "מי פתח מרק אבל לא שם מים?"

גדל לי שמשון על הסנטר. את קולטת שהם לא יודעים מי זה שמשון? את קולטת שנתת לפצע שלך שם? וואי את סתומה.

מורות מחייכות. "תמיד אפשר לבחור? לא יודעת. גם אני עוד שניה משתחררת וכולם לוחצים עלי. טיול, פסיכומטרי, עבודה, ללמוד, אוניברסיטה.. ומה אני רוצה? הבחירה חופשית? לא יודעת"

רוצה לבחור לא בקיצוניות. "את מנשקת טוב". שירים שכתבתי לפני 5 שנים טובים יותר מכל מחשבה סתמית שיש לי. האתר לא עולה. אני רוצה לנהוג. אנטומיה ולישון. "העולם מסריח ממש, אבל חייב לזכור שיש עוד שותפים שהם לא התנועה" (חניך). שקועה בפלאפון. אנטומיה ולישון. שנת הזייה.

לא הספקתי לשתות קפה.

לא מאמינה שמחר שוללים לי את הרישיון.

הפעם הפעלתי מכונה.

האמת שאני בכלל לא רוצה לכתוב. מוזר כי כבר כמה שנים המקום הזה הוא בגדר חלום לאישיות עמוסה. נגיד קורים מלא דברים ואני חושבת- אהה, אני צריכה לכתוב. (תדמיינו: יושבת על הרצפה בחדר, בתוך ערימה של עצמי)

אבל עכשיו, הנגישות.. זה לא מעניין באמת.

על מה אני אכתוב, על עבודה משרדית- שהכי כיף בא זה להתלבש יפה ולהתחמק באלגנטיות מהעבודה? או על הרכילות בחברה של אמא, על מי מתקדם על חשבון שוכב עם, על מי העיפו מהאח הגדול ("את לא רואה? באמת??")

על לחזור לקשר עם חברים ישנים? כן, זה נחמד, אבל זה לא מרגש. כאילו מדברים, על שטויות, לפעמים באמת, אבל זה לא חודר מתחת לעור. אולי זה לא אמור.

מידי פעם מדים, אבל לרוב לא. בגדים של בית, חוץ, קצרים, חורפיים. לצאת לפעמים. בקרים מלאי מרץ, לילות עצובים. כששואלים אותי מה עם הצבא (בכל זאת) אני אומרת- חפש"ש. כבר חודש. זה קצת ציני אבל זה באמת ככה. אף אחד לא שואל ולאף אחד לא אכפת. במילא מה שעשיתי בשנה האחרונה בצבא היה מתוך מה שאני רוצה (או רוצה לרצות) ולא מישהו שמציב לי גבולות חיצוניים. מידי פעם אני נוסעת לאשדוד כי אני רוצה וצריכה, ולפעמים יש גם תורים, אבל שם זה מסתכם.

אבל הימים לא ריקים. כשאני מנסה להכניס דברים גדולים ללו"ז אני לא מוצאת. מתי אני אסע לחפש דירה? מתי אני אסתפר? באמת שאין לי זמן. מישהו שאל אותי מה עשיתי שבוע שעבר, באתי להגיד כלום (איכשהו כל מה שזכרתי בראש היה אותי יושבת ורואה טלוויזיה) אבל אז חשבתי: רגע, לא. הייתי בהשתלמות בב"ש, יומיים בירושלים, פעמיים אצל רותם, מאיה, פעם אצל ליאור. הייתי אצל 2 רופאות במקומות שונים בארץ, טיפול פנים, ביקרתי בספריה אחרי שנים של צומת ספרים (היא הזכירה לי להחזיר תוך חודש ונזכרתי במערכות יחסים שלי עם ספרניות), רצתי פעמיים, הייתי ביום פתוח באת"א (לא כי אני רוצה ללמוד שם, פשוט חשבתי שזו תהיה הסחת דעת. לראות בחורים חתיכים ולחשוב שגם אני יכולה), ואפילו זכורה לי תמונה שלי מנסה לאכול ללא השפעת גרביטציה סנדוויץ' עוף. לא כלכך הצליח. מעניין איפה זה היה.

אז כן, התמכרתי לסדרות טלוויזיה (סרוגים, Glee בראשם, ואני זורמת עם עוד כמה עלילות), אפילו התרגשתי מהסרט דמדומים, אז בטוח יש ריק. אבל יש משהו קצת משמח בלעמוד מאחוריי וללחוש לעצמי באוזן: את יודעת שאת יכולה לשכב על המיטה לנצח. לא בקטע של איום. עשית את זה אתמול. מה בא לך לעשות? וכשאני מתחמקת (טוב, רק עוד פרק אחד של האנטומיה), אני נותנת עוד דחיפה קטנה ויוצאת לרוץ.

(אגב, אם מישהו ראה אותי ולא היה בטוח: כן, רצתי. אני פשוט ממש מסתבכת עם האוזניות)

אתמול דיברתי עם מאיה והיא אמרה לי: את הבנאדם היחיד שאומר לי דברים לגבי החיים שלי, שדורש ממני באמת. שאומר לי "את מזיינת את השכל, תחזרי לתנועה". זה אבסורד, לא?

אבל לא כלכך. בכלל השבוע הרגשתי סנגורית של התנועה. אני צריכה קצת לצאת מזה (ולהפסיק לזרוק משפטים כבדים בשיחה קלילה. אף אחד אחד לא יפתח את היום עם "פטריאכלי" בתה שלו, ולא, גברתי, גם לא קפיטילזם!!) (טוב נו, אולי קפיטליזם). אבל אני פשוט לא מרגישה שעזבתי בסערה. אני לא פגועה ושונאת ומרירה. אני פשוט.. רוצה לחיות אחרת.

אני אפילו לא בנאדם יותר רדוד. זה מוזר להגיד, אבל הנחתי שזה יקרה. מלבד באמת סרטים טיפשיים שקצת יותר תופסים מקום בחיי, אני עדיין אני. אני עדיין קוראת עיתון כל בוקר ומנסה לעקוב, עדיין חוקרת על דברים שמצלצלים לי בגונג המדאיג, אני עדיין אחווה דעה על הדברים שאף אחד לא מחווה עליהם דעה (קואצ'רים נגיד).

אני באמת תוהה לגבי עניין העבודה. מנסה לשרטט- מה אני רוצה שיעמוד במרכז חיי? ומה בשוליים? דברים אמנם יותר מבולגנים סביבי כי אני עושה את זה מתוך כלום ואין לאן לחזור בערב, לשבת על הספה ולשתף (מה הייתי עושה בלי מאיה? איך אנשים בעולם חיים בלי חברויות כאלו- שאפשר לדבר על מפלגת העבודה, ובחורים חתיכים, ועל בחורים חתיכים במפלגת העבודה. והכל רגיל).

והסמינר בירושלים המחיש כמה החיים שונים מלפני שלושה שבועות. גם אז הייתי רחוקה וכבויה אליהם, אבל עדיין. כלכך שונה. לפני חודש היו לי חיים אחרים עם אנשים שמילאו את חיי והייתי רוצה להאמין שאני הייתי בחייהם. ועכשיו פשוט לא. זה לא כזה טרגי. בעיקר מוזר- השנה האחרונה מרגישה כמו הזייה, כמו חלום שחולמים עם אנשים לא קשורים שמתפקדים בחלום בתור החברים הכי קרובים. ואז אתה מתעורר ונזכר וצוחק ותוהה.

אני חושבת שאני אפסיק כאן. אני מיובשת (ומחוצ'קנת. יש לי חצקונים ועליהם יש יובש ) ועייפה טיכו מהיום הזה, ומחר נוהגים. ובייביסיטר (למאיה). ואולי הופעה.

אני בטוחה שהמכונה סיימה.

היי, זה אולי אחד הערבים הראשונים השבוע שלא שקעתי בעצבות לילית. זה טוב. אני אופטימית.

לילה טוב.

0:16

5 דקות זה לא מספיק. לאחרונה לוקח לי כלכך הרבה זמן רק לברור את המילים, להבין מה באמת אני רוצה להגיד. עוזי וויל קרא לזה "להקשיב" ולסופרים שעושים את זה "בוראים".

ומה אני? מה בראתי לאחרונה מלבד ענני מבוכה? קורי שעמום שיום אחד גופתי המאובקת תמצא בהם? אלו ימים קשים. מצד אחד ימים של חופש. פתאום כל העולם צבוע בגווני האפשר. באמת אני בוחרת את דרכי, את האבנים שעליהם מתחשק לי לדרוך היום. ומצד שני הרבה פחד. אולי אני מבולבלת מידי מכדי שפני יהיו מיועדות לאנשהו. רק בכי.

למה דכאון? כנראה זה מה שקורה שלא מחזיקים את עצמך ואת החיוך מתוח. היום ראיתי סרוגים (הדתיים הכי חתיכים בטלוויזיה), והבחור החדש יצא מהארון. אפילו לא, רק אמר "אני הומו" ולא עושה עם זה כלום, כי משכב זכר זה מוות.

וחשבתי שזה פשוט נורא, להיות הומו בחברה הדתית, שזה כמו פדופיליה, איזו 'סטייה' בעצמך שאתה צריך לסרס ומעולם לא לבטא. ומה זה, משיכה? סוד הקיום? לפעמים נדמה לי שהכל נופל על משיכה. שבני האדם מזיינים את השכל במשך אלפי שנים על תורות ותיאוריות ובתכלס הכל מתנקז למשיכה, אפילו לא מינית. יש אנשים שאתה רוצה להיות בקרבתם, ויש אנשים, שמשום מה, לא. וכל פעם כל חברה מסדרת את החיים מחדש. אבל לא משנה.

רק חשבתי שהעולם הזה לא מכיל אותו. ושאני מאמינה שבהמשך הסדרה (והחיים למי שחי אותם) הוא או ישתנה או יצא ממנה. כולנו משתנים. מעטים עוזבים חברה.

פה עברו 5 דקות אבל-

בסוף השבוע שעבר הבנתי מלא דברים. חומות שבניתי בעצמי כמה חודשים פתאום נפלו בבת אחת, ופתאום כל האמת הזאת כאבה לי כלכך:

הם ויתרו עלי הרבה לפני שויתרתי עליהם. לפעמים נדמה שלמרות כל מה שאנחנו מדברים עליו האדם הוא קוף והכל יושב על צרכים קדמוניים. שעוד מההתחלה קלטתי כמה המבוכה מובילה אותם, וכמה הם מעדיפים לדבר בחדרי חדרים. אז התחרפנתי מזה, כי אני שמה את הכל על השולחן, את כולי אני פורשת ופורטת לפרטים (פתאום חשבתי שאני מנסה להזכר במשהו ולא מוצאת, אני כמו מחפשת משהו בתיק ושמה דבר דבר על השולחן: הנה זה, וזה, וזה כמו ש.. לא זה לא קשור.. אה, הנה זה! רציתי להגיד ש-..). אני מובכת מהרבה דברים כמו להצטלם או לפתוח משהו בארוחת ערב, אבל אני לא מובכת משיחה. זכורים לי גבולות שבדקתי, כמו ילדה קטנה, ואף אחד לא אמר על זה כלום, רק מבטים. אני הייתי צריכה לפתוח את זה עם אנשים. איזה אבסורד זה?

אבל זה עניין של תרבות. אבל הם לא היו חברים שלי, כבר שנה הם לא היו חברים שלי. ובתקופות קשות, רגעי משבר או סתם בחגים, אף אחד לא הסתכל לעברי. נשארתי בחדר וההמולה בסלון. ולאחרונה הייתי הרבה דברים: צינית וארסית ומיואשת וכלבה, אבל מעולם לא סגרתי את הדלת. לא סיננתי שיחה. לא, הם לא התקשרו. ופתאום יום חמישי כל החומות האלו של "כנראה אני לא מתאימה לחיי קבוצה" ו"בא לי דברים אחרים" התמוססו ופשוט לא היו המשקפיים שמתארות את המציאות.

"זה דבר טוב" אמרה לי מאיה. "את מבינה? את לא חייבת עכשיו להאשים את עצמך". וזה נכון, באמת, לא רציתי לטרוק דלתות, להתגנב באישון לילה לקומונה ולקחת את כל הדברים שלי (מה יחסר להם יותר: אני או הדיוידי?), וגם לפני שבוע לא חשבתי שזה המצב, לא הרגשתי את זה. הכל היה זורם וניו אייג' ולא תמיד נקשר בסוף אבל לא בהכרח חיפשתי. ופתאום דיברתי עם כרמל שדיברה עם בר ומאיה שדיברה עם ליאור וכל התירוצים האלו נראו כלכך מטופשים, של אנשים קטנים ובינוניים שנאחזים במסגרת ובצורות ישנות, ומפחדים לראות את עצמן. (ופתאום הפחד מגברים של הבנות מתבהר לי)

מצד אחד זו הקלה, והבחור הזה, אני מבינה אותו. השבוע באמת קצת הרגשתי כאילו אני חוזרת בשאלה, לא בגלל כל מיני דימויים על דתיים. אני חושבת שעולם הדת הוא מדהים ובהרבה מקרים דווקא הקפיטליזם החילוני מדכא הרבה יותר מחצאית כזו או אחרת, אבל זה בכלל לא הצורות. זה האנשים. רוב האנשים הם בינוניים וזקוקים למסגרת נואשות כדי שיהיה להם זהות בעולם. הם נאחזים בה ומתקשים להביט בעיניים של השונה.

לא נולדתי בשכונת מצוקה ואני לא על סף של מחלה נפשית, אני רק בנויה קצת אחרת. ולגור עם אנשים בכזו אינטנסיביות.. לא בהכרח מגדיל אותי. זה לא, בעצם, ואין מה שוב ושוב לחוש אשמה. כבר הייתי מצוינת במלא מקומות, בצבא ובביה"ס (נו, בדרכי, אבל ביננו יכולתי להיות גם בדרכם) ובכל מיני. די לחוש אשמה.

זו כנראה ההליכה בשאלה. הפחד הזה של לעבור עולם, לא ביה"ס-צבא-חול-עבודה, אלא לשנות חיים.. הוא מתעתע בך ומנקר בך בכלכך הרבה מקומות בגוף. אבל השאלה, היא בוערת בי, שורפת לי בקצות השפתיים. ואני פוחדת להיות שוב לבד ואני פוחדת להמאיס ואולי יותר מהכל אני פוחדת שקצוות הפה שלי, שנטויות למטה מתוך גנים והרגל של שנים (להגיע למקום חדש-ישן, למצמץ בעיניים אחרי מקום לשבת) יתקבעו בעור שלי לאורך שנים, וכשאני אהיה זקנה וחיי יצטיירו על קמטיי, יבינו: אה, היא היתה בחורה עצובה.

אבל סתם יותר קל לתאר עוד ועוד שורות של דברים מבאסים. בגדול אני אהיה בסדר. אני באמת חושבת. רוב האנשים פשוט חיים את חייהם, ולא תמיד טוב להם והם לא מגשימים את עצמם בכל שניה, והם בסדר. אני לא מתכוונת לוותר ולהיות סתומה (למרות שכבר כתבתי טור אחד על בגדים), אבל זה תודעה שצריך לשנות. קיצר אני אופטימית.

מה שהתכוונתי להגיד על שאלה ותשובה: אני לא אומרת שהתנועה זה כמו דת. יש גם דתיים מקסימים שמקימים משפחות לתפארת, ויש אנשים מקובעים ומפוחדים גם בתנועה שלנו. להפך הרבה יותר קל לראות, אבל בגדול זה הכל עניין של שמרנות וקדמה. אני סומכת על החברות שלי (דיר באלאק שיבואו לבקר) וגם על כמה אנשים בגרעין. אבל אל תזיינו לי או לאף אחד את השכל שעזבתי כי אני מנוכרת או לא נגישה או קצת מידי זמן שם. אני הייתי חברה טובה ובחרתי להכיר את האנשים על תלת מימדיותם גם אחרי שנה. שמעתי סיפורים. לכם לא היה בעיה אפילו לעבור לעזה בלי לחשוב עלי לשניה. אז אל תזיינו לי את השכל על.. כלום בעצם.

353 דקות. טוב זה היה חייב לצאת מתישהו.

שוב בזבזתי 8 שעות שינה על המחשב.

לילה טוב.

חלמתי חלום מוזר ומציאותי.

הלכתי לישון שנ"צ, מה שבדרך כלל לא קורה, והתקשרו אליי פתאום. זו היתה ילדה מהשכבה שלי, בחורה גסה כזאת שמעולם לא אהבתי, וסיפרה לי על יומולדת של בת גרעין שלי. מסתבר שבת גרעין שלי והיא חברות, מה שהרגיש לי תמוה עוד בחלום, והזמינה אותי למסיבת הפתעה של הבחורה שתתקיים אצלה בבית. או בבאר שבע. אחרכך יש מסיבה במועדון הצוללת לחיילים משוחררים ואני מוזמנת להגיע אחרכך, צחקוק. פה התחלתי לחשוד.

חזרתי לישון וכשקמתי פתאום היו לי מלא אנשים בחדר. הייתי נורא עייפה ולא הצלחתי לפתוח עיניים אבל הבנתי שאלו בנות גרעין שלי, כולל ילדת היומולדת, ומאיה שהגיעו אליי לפני. הייתי מאוד מטושטשת מעייפות ולא מצאתי את המשקפיים שלי, אז החלום כולו עבר בקוצר ראייה. מה שכן הבנתי שהבחורה לא יודעת ואסור לי להגיד דברים מחשידים אבל הייתי עייפה והרגשתי שאני עלולה לפלוט משהו, כהרגלי.

רציתי ללכת להתקלח ולא מצאתי בגדים בארון. הייתי לחוצה כי: היו יותר מידי אנשים בחדר, פחדתי להגיד משהו, ולא מצאתי את מה שאני מחפשת וזה תמיד מלחיץ אותי. וגם לא כלכך הבנתי מה קורה. כולם רצו לקחת ממני בגדים ואני בכלל לא מצאתי כלום.

ואז הבנתי שאני לא מוצאת כי הארון מסודר אחרת. בצד שמאל היו בגדים של אבא שלי בכלל. בצד ימין היו רק מכנסיים. אני שונאת שנוגעים לי בדברים, ועוד יותר שמסדרים לי את החדר. צעקתי לאמא שלי איפה החולצות שקניתי (באמת קניתי אתמול) ותוך כדי שצעקתי פתאום קלטתי את כל הבגדים שאבדו לי כל השנים. תמיד נעלמים לי בגדים, כי אני מפוזרת וכי העוזרת גונבת לנו (סיפור אמיתי. אחותי ראתה את הבת שלה עם בגדים מהארון שלה שנעלמו), וממש היו שם דברים שאני זוכרת ספציפית. כל מיני חולצות וגופיות שמאוד אהבתי שהתפוגגו עם השנים. נורא התרגשתי, ורציתי למדוד הכל, אבל כל הבנות היו לי בחדר ולא רציתי להתלהב מבגדים לידם, אבל באמת התרגשתי. החולצות היו תלויות על מתלים בארון וכל הזמן נפלו ופחדתי שאני אאבד אותם שוב. החלטתי שמחר ניסע למושב לידנו ונקנה אטבים קטנים.

אבא בא להעיר אותי. ארוחת ערב. שכבתי בחדר כמה דקות, בהתחלה בהתרגשות ואז בהבנה שזה היה רק חלום. זה היה חלום טיפשי ומוזר אבל באמת התרגשתי והתאכזבתי שהבגדים האלו באמת נעלמו.

בדרך כלל שאני כבר נרדמת השינה היא חשוכה ומטושטשת, מידי פעם מבליחה איזה סצינה אבל לא משהו מפורט. תמיד מטושטש. לרוב בבוקר אני לא זוכרת, מידי כמה זמן אני עושה איזו פעולה יומיומית או חושבת על אדם ופתאום מרגישה "רגע, חלמתי". אבל לא יותר מידי.

מעניין מה זה אומר.