"איזה חמודה את"
"כן, הא? אני, פשוט מותק אני"
אמא מביטה בי במבטים עורגים כמעט.
"באיזה הקשר את אומרת את זה?"
"יש לך חבר?"
שולפת. שתיקה.
"לא" אומרת, בכמעט סתמיות
שוב שתיקה. קמה לשים את הצלחת בכיור.
"מה את בורחת? רק שאלתי"
הוא שונא אותי. הוא יודע.
אני ילדה מטומטמת ומפגרת, והוא שונא אותי וסתם מנצל אותי ואני שונאת אותו. אני לא. אוף.
הוא מסנן אותי. ומתחמק ממני.
ואני לא אראה אותו עד יום שני (שביתה) שבטח כבר אז כל הבלבול אצלי יתערבב ואני אכנס למערבולת של רגשות וכאב ראש. חור שחור, במקרה הטוב.
יש לי חשק להקיא, יותר מידי שוקולד אכלתי קודם (משמין, מכער, משאיר טעם רע).
ואז אני אלך לפסיכית ביום שני. אולי אני אבכה שוב.
כיף כיף כיף.
תכנונים להמשך הערב:
אינקה תקפוץ. עוד חצי שעה, אולי רבע-עבר זמן.
דרכים לשריפת זמן עד אז-
לקרוא. לנגן. להשתמש במכשיר המטומטם שההורים שלי קנו מערוץ הקניות, אבסווינג. אולי אני אהיה כוסית.
אולי לא.
"תגידי, למה את מוזרה?"
"מה?"
"למה את כזאת מוזרה?"
"אה זה. זה, מלחמת לבנון."
"לא, ברצינות. אני כל הזמן רואה אותך בהפסקות, ובשיעורים, על הדשא קוראת ספר"
מה, אתה מסתכל?
"מה, אסור? ככה אני, וזהו"
יום אחרי זה בהפסקה התבטל שיעור. ישבתי על הדשא, ו..קראתי ספר.
"רואה? את עושה את זה שוב"
חייכתי.
ואז הוא הלך.
ואז נלך להסתובב. והיא תהיה מטומטמת כהרגלה, ואני אהיה מדוכאת, כי אין לי חשק לכלום.
והיא תגיד שאני משעממת. לא כי היא רעה, מרצון טוב. להצחיק אותי.
היא בסדר היא. אני אוהבת אותה.
"את יודעת משהו.."
"קצת"
"אני אוהבת אותך, ואת חיפ ואת סנוו ואת לור"
"אה. טוב"
לא, היא בסדר. באמת.
לילה נפלא יהיה היום.
חברה של אחותי פה, עוד ילדה מפגרת עם חזיה ובלי שדיים. אכלה פה ארוחת ערב (לא באמת, סתם בזבזה צלחת. היא בדיאטה) ואז היא נגמרה ושניהם עלו בצחקוקים למעלה. הייתי צריכה טישו, נכנסתי לחדר של אחותי ושאלתי. היא עשתה לה פן. יצאתי. היה ריח של שרוף.
"זה ירח, או מנורה?"
"מה?"
"שמה" הוא גורר אותי לחלון, דוחף את הראש שלי אל הסורגים "זה ירח או שזה מנורת רחוב?"
"למטה זה מנורה, למעלה זה ירח. מן הסתם"
"כן, הא?"
"אתה לא הולך לסגור עלי את החלון, נכון? רגע-איך לעזאזל הגעתי לסיטואציה שהראש שלי דחוף בחלון?"
הוא מסתכל עלי. אולי לא. הזכרון שלי לא משהו.
תנשק אותי, אידיוט.
ואז עברו יומיים.
[באמצע כתיבת הפוסט, אותה אינקה מדוברת למשהו באה. נאלצתי להפסיק לכתוב ולעלות במהירות למעלה]
היה כיף.
היא באה, ישבנו בחדר שלי, עמוס הסמרטוטים והזבל על הרצפה, אני מנגנת.
"את מנגנת מוזר"
"אני יודעת"
"וואו"
"מה?"
"את מה זה יפה עכשיו"
"ממ, מה? אה. תודה"
ראינו קצת אמיר דורי, במחשב. בן-גיי בפעם המאה מיליון, דולף הוא הצדק, פחד מעפרונות, שאר דברים הזויים.
הראיתי לה כמה דברים בבמה, נתפסתי איכשהו על גלעד בנארי והראיתי לה המון דברים שלו, מידי פעם מסננת "הוא פשוט טוב! אלוהים.."
"ממ.. מחשבים עושים אותי עייפה.. אני נרדמת.."
"בסדר, רק תמונה אחרונה!"
עלינו, היא אכלה כריות (אני יוגורט) היא נחנקה מצחוק (ואני הסתכלתי עליה) ונהפכה לגוש מוזר בצבע ארגמן (אני תמיד בצבע הזה J).
קראנו עיתון (כל אחת עיתון אחר, אנחנו משכילות!), דיברנו, במיוחד על הסיפור של וורנוס-הלסבית זונה רוצחת שעשו עליה סרט. כמה שזה לא בסדר וזה.
חשבתי על זה, ויוצא לי הרבה פעמים לדבר עם החברים שלי. לא סתם, להיות איתם, לצחוק, לבכות, לארח להם חברה ולהפך. לדבר על דברים. דעות, פוליטיקה, דברים שקורים.
זה טוב. אני חושבת.
מתישהו הלכנו (אבא: "בשתיים עשרה וחצי, לצאת מהבית?!"), פגשנו את המפגרים לפני שהגענו לסוף (או תחילת) הרחוב. חיפ, גנר. לשניה תהינו איפה זוש ואז ראינו שהוא יצא מאחורי אחד העצים, עם דשא בשיער. הממ, טוב.
משולבי ידיים (עם עצמם, כמו שילדים בכיתה א' עושים) הם הולכים, פוזת מטריקס. אנחנו נפגשים, אחד מול השני, שני קבוצות. מסתכלים אחד לשני בעיניים,
ומתפוצצים מצחוק.
"זוש?? הסתפרת?!?!"
הלכנו, לאנשהו, בטח לאחד הגנים שנמצאים בישוב. בדרך (מה בדרך? בהתחלה) עברנו ליד הבית שלו. חלון קטן, בצד, איפה שהוא דחף לי את הראש אליו קודם. חשוך.
הלך לישון.
רוב הערב היינו עסוקים בלהיות מפגרים, ולצטט אמיר דורי.
מי אמר מושפעים ולא קיבל? (מי אמר מושפעים וכן קיבל? ומה בדיוק?)
קטע זכור במיוחד?
שזוש, שהוא די הומו בעצמו, ענה לטלפון בשיא הטבעיות ב"שלום אבא" הדרמטי של ילד הומו.
עוד קטע זכור במיוחד?
שהיה ספסל, שנכנסו אליו רק ארבעה אנשים, והיינו חמש.
מתישהו חיפ ואינקה קמו, ורצתי רצתי רצתי לספסל, באתי לשבת ותקעתי את התחת כל כך חזק בו שלי כאב והוא כמעט נשבר.
היה נורא מצחיק, ומשחרר, וטוב על הלב, אבל אני לא זוכרת הרבה. ככה זה.
שחזרנו הביתה (כולנו, ונשארנו לעוד איזה חצי שעה באיזה כיכר) ראיתי מזווית העין חבורה של אנשים. זיהיתי שם את החבר הכי טוב של ג', ושאר חברים בחברה שלו. נפל לי הלב.
שולחת מבט גוסס לחיפ, נכנסים לקריזה.
אבל הוא לא היה שם.
טוב, נו.
קטע מוזר-
גנר ואינקה דיברו על הקטע הזה שהמרחק בין הזרת לאגודל ביד הוא האורך זה הזין שלך.
"כן, תמיד אמרו לי שיש לי ארוך. הייתי עושה, כולם 'וואו! סחטיין!'"
"מה? אבל לי יש יותר הרבה!"
"מה, עומק?"
צוחקים.
"כמה עמוק זה באמת?"
"נו, באמת.."
"לא, ברצינות. כמה? 10, 15 סנטימטר? 20?"
"20, הגזמת. זה יגיע להן לפופיק"
שוב צוחקים.
"מה פופיק? קיבה. ושט."
אני ממשיכה, למרות שאף אחד לא ביקש ממני.
"יש לך כלכך גדול, שאני מוצצת לך בלי שכלום ייכנס לי בפה. סליחה, אם תזוז קצת שמאלה, אתה יכול לחטט לי באף?"
אנחנו חבורת מוזרים o_O. (מבט ג'! מבט ג'!)
חזרנו לישון, באתי הביתה, אבא שלח אוית למעלה. אכלתי כריות (Fuck That Diet), עליתי לחדר, שמתי לד זפלין 4 והתחלתי לרקוד, ולעשות דברים ממש מוזרים כהרגלי.
ואז בשני שירים האחרונים נרדמתי.
בוקר:
קמתי ב12. ראיתי קצת שמש, אח שלי התפוצץ בצחוק ("אוי, זה הולך להיות טוב! אוי זה קטע טוב!"), וזה לא היה מצחיק בכלל.
ואז סידרתי את כל הבגדים בחדר שלי, וזרקתי את כל המכנסיים שלי לכביסה. (לא כזה דרמטי, רק 4), התקלחתי, אכלתי ארוחת בוקר (שוב כריות, די כבר, וחצי ג'חנון).
I’m Fating!
אספתי את השיער בקוקו גבוה, שמתי שוטי הנבואה (ולאחרי זה- My Generation), וסידרתי את כל הניירות שיש לי בחדר למשך שעתיים-שלוש.
מחר שביתה, כיף.
גם פברואר.
וואי, הזמן פשוט רץ. זה מפחיד.
החודש עבר נורא מהר דצמברינוארפברואר, כבר?
אבל שאני חושבת מה היה לי בחודש, הוא היה נורא עמוס.
הה.
אני אלך למצוא לי חיים עכשיו.
להתראות.
נ.ב.- אני חושבת שגנר דלוק על ג'. הוא פשוט דיבר עליו כל הערב!
תחרות? אולי. אבל הסיכויים לא הכי לטובתי. כי הוא פאקינג הומו!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
