לכתוב ברקע שחור, להתייפח על מר גורלי, להתעייף, להתייאש, לבכות.

זו פשוט לא אני.

וגם אם כן, זה הזמן לשנות.

מישהו אמר לי היום שזה נורא עצוב שאתה מבין שאיזו תקופה אחת שעברת לא תחזור. או שהוא אמר משהו אחר, ואני זוכרת את מה שנגע בי, כי זה מה שאני עושה.

ואני מרגישה ככה פה.

הבלוג הזה זה אני, ילדה בת 15 וחצי שקצת פוחדת מהעולם, וקצת מאוכזבת וקצת בוכה וקצת אמיצה וקצת צוחקת וקצת מתייאשת וקצת מהכל, אבל בעיקר קצת.

בעיקר לא יודעת מה לעשות עם עצמה, בעיקר מפחדת שהיא לא יודעת להשתמש בחיים.

פעם לא פחדתי מהנקודה הזאת של 'מה יקרה אם מישהו יכנס ויראה', התגאיתי שזו אני. הייתי שקטה, הייתי רועשת, אבל בעיקר לא מובנת, אפילו חשבתי בחיוך על העובדה שמישהו יראה אותי איך שאני באמת, בצורה היחידה שאני יכולה לבטא את עצמי, במילים.

והיום זה לא ככה.

אני חיה בשגרה, בייאוש, אני גוררת את הימים כמו מסטיק שדרכת עליו לפני שבוע ואתה כבר התרגלת שאת רגל שמאל צריך למשוך קצת בהליכה, אני מסתכלת על החיים שלי כמו תוכנית שפעם נורא הצחיקה אותך, נגעה בך, ועכשיו אתה מתיישב יום אחרי יום מול המסך ומבין שכל פרק מבוסס על אותה בדיחה ממוחזרת אחת בשינוי דקורטיבי קל.

אני לא יודעת איפה אני, אני לא יודעת איך מטפלים בחיים שלי. אולי באמת הגיע הזמן לפסיכולוג, או למחברת פשוטה (שאתמול מצאתי אחת, קטנה ולא מושכת, אבל כבר מילאתי רק אתמול 16 עמודים).

אולי באמת הגיע להפסיק להתעסק בעצמי, להפסיק להתעסק במה שרע, במה שלא מסתדר, בייאוש, בנקודה הזאת.

אולי באמת הגיע הזמן להשקיע בתנועה, לגייס חניכים, להנהיג, לשנות.

אולי הגיע הזמן להסתכל על הטעויות בעבר ולקבל אותן, לקבל אותן באמת. שלא יצרבו בעור, אלא בתת מודע. לא לשבת מול המחשב ולבכות על מר גורלי, אלא להמשיך הלאה.

אז הכנסתי לטיוטאות את כל הימים מאז ה22 לאפריל בשנה שעברה, היום בו דיברתי עם אבי לראשונה, שזה היה החבר הראשון שלי, כי אני חושבת שזו באמת היתה 'תקופה חדשה' כמו שאמרתי, ואולי זו שקצת פוררה אותי מבפנים שעכשיו קשה לי ללכת על הרגליים מבלי לקרוס.

השארתי את העבר, כי זה העבר שלי, וזו אני, ואם אני לא מסוגלת לזרוק את השיניים שלי, שכלכך מגעילות ומרקיבות לפח, את זה גם לא. כי זה הכי אני. ולמרות שהיא לא תמיד היתה רכה ומעוטרת בפרחים מפסטל, אני לא אזרוק את הילדות שלי בחיים, את העבר שלי.

גם את ה9 חודשים האחרונים לא, אני פשוט מעדיפה להתמודד איתם בראש, מאחורי העיניים ולא מולם. לפחות לזמן הקרוב.

תודה לכל מי שהיה כאן ב26 החודשים האחרונים.

תודה לעדי שהיתה פה מאז שאני בערך זוכרת את הבלוג הזה (האמת, מאז אוגוסט 2003, אבל זכרון זה דבר סלקטיבי).

תודה למיכלי, שהיית הכי הכי בעולם.

תודה לצ'ולי ומאג'יסטוס (חבל שאני לא יכולה להגיד את השמות האמיתיים שלכם, אם מבורות או מנאמנות), שמסיבה לא מובנת השקיעו בי כלכלית. סליחה, המניה שלכם לא לא עובדת, היא פשוט בבניה פנימית עכשיו.

תודה לפיסטוק שהיית.. פיסטוק שכזה.

תודה לעמית ולנטע ולחן וכרמל ורותם ורון ואורית וענת ונועה ולכל מיני אנשים שאני לא יודעת את השם האמיתי שלהם, כמו קלבריאן ופייק וסקסיסיידי והליטאי ונושה וצ'אקה ואג וצ'יפ ואליס ויאקירה, ובעצם-עזבו, כל מיני אנשים שמגיבים בסוג של קביעות, או הגיבו, או היו שם בשבילי. אפילו לרון שאומנם הגיב רק לכמה פוסטים אובדניים משהו בזמן האחרון והראה לי כמה שאני מטומטמת. חפשו קטע במרץ, 'יומני היקר-'. זה מעביר את זה הכי טוב.

ותודה לכל המאה ומשהו (בלי צחוק) נרשמים בהתפקדות המפגרת הזאת, ותודה לכל מי שאי פעם אמר שהוא הזדהה איתי. זה חימם לי את הלב.

תודה לכל מי שציטט אותי, גם את מה שהיה ממש לא מצחיק.

ל24 המנויים, ל27 מקשרים.

תודה לכל מי שאני צריכה להגיד לו תודה.

הייתם אחלה, היה נהדר רוב הזמן.

נורא נהניתי. בכל זאת, דף אינטרנט (או כמה?) שהתעסקו רק בי למשך שנתיים, באמת עסקה נהדרת.

פשוט... לפעמים צריכים לצאת קצת. לפעמים צריך להסתכל על דברים לא רק מהעיניים שלך.

צריך ללמוד לרקוד, צריך ללמוד לחייך, להיות מאושרת, צריך להשתנות באמת, צריך לקבל.

לא יודעת אם אני אחזור לכאן, אולי כן ואולי לא. יכול להיות ששבוע מעכשיו אני כאן על הברכיים בוכה לעזרה, אבל אני אנסה שייקח לזה יותר.

נראה, מי יודע מה יקרה מחר?

לא חסמתי תגובות, אבל אני לא אקבל אותם לאימייל. מי שרוצה, מוזמן לכתוב לי. מי שלא, שיהיה לכם חיים טובים.

תנשמו מידי פעם, תקחו הפסקה כשהראש מתפוצץ. תאמינו. בעצמכם, בעולם, במה שיוצא.

אני אנסה לפחות.

רגשנית מתמיד,

מיכל.

אני כזאת ילדה שמנה ומטומטמת.

יומיים אני שומרת על זה כמו שצריך, אתמול אפילו פתחתי את הבוקר ב63 וסיימתי אותו עם 61.5,

והיום בארוחת צהריים פשוט אכלתי מנה וחצי פתיתים, וקציצת טופו, ולמרות שלא הייתי רעבה עוד אחת בפיתה.

ובא לי להקיא את הנשמה שלי עכשיו.

אני פשוט מרגישה איך זה תקוע לי בגרון.

(ואמא לא מוכנה לקחת אותי לדיאטנית. אמרתי לה שעליתי פאקינג 5 קילו בשבוע, והיא אמרה לי "איזה יופי", היא כלכך פוחדת שאני אהיה אנורקסית בגלל החברה של ההורים שלהם, והיא לא מבינה שאני פשוט לא יודעת מה לעשות עכשיו ואיך להוריד את זה, אז היא רק מעודדת את זה. לא מקשיבה לי בכלל, אף אחד לא, כמו מה שהיה אתמול בלילה. ועכשיו גם אח שלי, שפשוט לקח היום בערך חצי מהאוכל בלי להתחשב בי או באחותי והתחלתי לצעוק עליו, אמר לי "מה זה אשמתי שאת רוצה להיות אנורקסית", בלי קשר לכלום, והוא כזה חוזר על משפטים שלהם ודי. אני לא רוצה להגרר להיות כזו, אני גם פוחדת להקיא עכשיו כי זה פשוט תקוע ומגעיל, כי אני פוחדת שזה ימשיך. אבך אני פשוט לא מסוגלת לסבול את הגוף שלי, לא יודעת מה קרה פתאום, הוא פשוט גדול ושמן ומעיק, ואני לא יכולה, וזה מזעזע. אני פוחדת)

מגישים אותי על 100 במתמטיקה. לא שציפיתי לפחות, 003, באמת. גם לא הופתעתי במיוחד (נגיד, לפי הממוצע ציונים שלי: 100, 100, 100, ו100 במתכונת האחרונה. אני מתחילה לשעמם את עצמי).

דיברתי עם המורה גם על הנושא המרתק: מהנסגרעםחמשיחידות. יש מצב שאני אלמד ל005 עם הכיתה של ארבע ואת 006 אשלים בכיתה אחרת, או אלמד לבד, או אנעארף מה. אני אלך כנראה ביום חמישי למורה פרטית שתעבור איתי על כל מיני דברים, ואמרו לי שהיא ממש טובה, למה יש לה בן כזה ערס וכזה טיפש שאפילו ברווז אמבטיה היה אינטילגנט על לידו, מלי לווי שיק, והוא בחמש יחידות. רק מה, חבל שהיא לוקחת פאקינג 120 שקל לשיעור. לפחות ההורים שלי שכחו את הרעיון של הטיפול הפסיכולוגי.

אבא אמר לפני כמה ימים שבא לו לראות מה יקרה בחדר שלי אם הוא יזיז את הרהיטים ויחליף נגיד מיטה בשולחן וכו'. אז אתמול הוא עשה את זה, ככה בהפתעה נורא, ואמר לי שיש לי הפתעה מחכה בבית.

אף גל גרנדיוזי לא שטף את כל העובדים הזרים בשביל שיוכלו להזדהות עם החברים בבית, אבל בהחלט נראה טוב. לא יודעת אם זה המוזרות של שינוי במשהו שאתה ישן חמש (שש אולי? חמש וחצי?) שנים בו אותו דבר, או שזה באמת פותח לי את החדר. בכל מקרה, זה נחמד.

"אוי" אמרה הילה. "פתאום ההורים שלך התחילו להשקיע בך"

יום חמישי יש את הבגרות המחורבנת הזאת במתמטיקה, ומה זה אין לי כוח. היתה אמורה להיות חופשת בגרות בשלישי-רביעי, אבל בסוף ביטלו את שלישי, אבל אני לא חושבת שאני אבוא בכל זאת. באמת שאין לי זין לכל זה, ואני גם אוכל לעשות דברים אחרים, נגיד, חדר כושר או משהו.

יום שישי עליתי על המשקל בבית אחרי שבוע שלא, ונחרדתי. בדיוק חזרתי מחד"כ (ושריפה של פאקינג 440 קלוריות) ולקיבה שלי היה רקורד באותו יום של קוטג', פריכית, ואולי מעדן. המשקל אמר 63.5.

הייתי בשוק, לא יכול להיות שאני שוקלת ככה. עליתי שוב, ושקלתי 64.

בחיים לא שקלתי כלכך הרבה. גם לא בקיץ כשהכי בכיתי בעולם שאני שמנה, ובאמת הורדתי הרבה מאז, גם אז התנדנדתי בין 61 ל63, אבל מעל בחיים לא.

"טוב, אבל זה בצהריים, לכי תשקלי בבוקר, ככה יודעים באמת"

אז היום בבוקר עליתי על המשקל, בלי לאכול כלום לפני זה. 63. פעם הייתי גומרת ערבים עם 63 (או לחילופין: M16), אבל בבוקר?

עליתי שוב על המשקל, והוא לא אמר כלום, מחאה שקטה, סוג של "לא מעלה שמנים מידי". נאצי מטומטם.

ואני באמת שלא יודעת מה לעשות. זה המצב הכי כבד שאי פעם הייתי בו, ואין לי מושג איך זה קרה.

זה יכול להיות שזה בגלל שלא הייתי קצת יותר משבוע בחד"כ? זה יכול להיות כי התחלתי לעבוד על שרירי בטן, למרות שאני לא רואה שהם התפתחו? זה יכול להיות שקצת שתיתי המון מרק השבוע, ואני על כל מרק מסיימת חצי קופסא של שקדי מרק?

וזה יכול להיות המון דברים, אבל אני לא יודעת. אני לא יודעת איך אני נפטרת מה4 קילו המיותרים האלו שהעליתי בערך בשבוע, אני לא יודעת איך אני מורידה את זה, אני באמת לא יודעת. זה נשמע הכי התבכיינות, אבל זה ממש מצב חירום. אני לא יודעת מה לאכול, מתי לאכול, כמה לאכול, איך לאכול ואם לאכול בכלל. כי ההרגלי האכילה שלי כאלו דפוקים, זה תמיד לגמור הכל מהצלחת, זה לא להגיד "לא" לאכול, וזה קיבה ענקית, וזה אהבת אוכל פשוטה. כי אני אוהבת לאכול, והאוכל אוהב אותי (תראו באיזה יופי הוא לא רוצה לצאת מהגוף שלי), ועכשיו זה יחסית עוד בסדר, כי גם 64 זה נורמלי ובריא לגובה שלי. אבל בעתיד? אם באמת יש לי את המטאבוליזם של אמא, אני כלכך הולכת להשמין כשאני אגדל, 20-30 קילו. ואז מה? ואיך אני אוריד אותם אז?

אני חייבת לפתח דפוסי אכילה מסודרים כבר עכשיו, אבל אני לא יודעת איך.

ניסיתי להתקשר היום לנסות לקבוע תור עם התזונאית של הקופ"ח, אבל פה ביישוב אין אחת לילדים, ואני חושבת שזה מתנגש כי אני כן אצל רופא ילדים (היפ היפ, לא מתבגרים לעולם). ואני גם צריכה אישור מרופא, וההורים שלי, שעל כל פירור שאני לא אוכלת בטוחים שאני אנורקסית (ואני לא, כי אני לא, וכי הם חיים בסרט, כי שבוע אחד אמא קוראת לי פרה ויומיים אחרי זה נחרדת כי לא אכלתי 7 מנות ממה שהיא הכינה בשישי, ואני לא אנורקסית כי גם אם אני ארצה זה מעבר ליכולת שלי- אני אוהבת אוכל, למה לא לאכול אותו?), ועד שזה יתחיל. לא יודעת.

ואם היא לא תעזור לי? כי אני בכל זאת תחת משקל בריא, ככה זה נחשב, ולמרות שאני רוצה גם לרדת ל57-59 שזה גם בריא (כי לגובה שלי, 1.70, המשקל שלי יכול להיות בין 56-74 בערך), היא לא תתן לי? היא לא תעזור לי?

לא יודעת.

אבל אני ממש לא יודעת מה אני עושה עכשיו.

לשיעור סוציולוגיה היום הביאו לנו סטונדנטית שתעביר לנו שיעור אחד, ואני והילה סוף סוף הבנו מה זה לעזאזל התאוריה הפונקציונאלית המחורבנת הזו שכל הזמן מדברים עליה כל השנה (שזה בערך חצי בסיס לסוציולוגיה), מה שמוכיח כמה המורה האמיתית שלנו לסוציולוגיה (שישבה מאחורינו ודיברה כל השיעור עם הסטונדנטית השניה) גרועה. גם בין לבין צלצל הפלאפון של הסטונדנטית, ושמתי לב איך המורה האמיתית מהנהנת מאחורינו בגאווה על זה שיש לה ממשיכת דרך מן המניין.

אולי אני אתחיל לכתוב יומן? אמיתי כאילו. לקחת מחברת, וכל יום לשבת איזה רבע שעה ולהגיד לה הכל, את כל מה שעבר עלי היום, באמת. בלי פומביות, בלי צנזורה, בלי להציג אף אחד בפני אף אחד, בלי שקרים לבנים, בלי הצגות. וגם אם כואב לי וגם אם אני סובלת, זה לא התבכיינות כי זה לעצמי, ותכלס זה מה שנהיה ממני פה בזמן האחרון.

אבל אני פוחדת שמישהו ימצא אותו, כי מחברת, גם מוחבאת ונעולה, בחדר היא הרבה יותר נגישה מדף אינטרנט אחד מתוך מאה אלף או כמה שלעזאזל לא יהיו כאן.

וגם אז אני לא יודעת, כי יש דברים שאני לא אומרת בקול אפילו לעצמי.

היה לי יום נורא מוזר. לא טוב, לא רע, סתם, רנדומלי ומיותר.

אבל זה עדיף על השבוע האחרון.

גם קצת הרגשתי כמו אפי בנגטיב (בואו לא נפרט על זה)