וקשה לי עם תחושת היגון שלא עוזבת אותי, של המועקה הזאת בלב והכמיהה למישהו, כל אדם, שרק ישאל: מה קורה, איך הלך לך היום, איך את מרגישה, והשקט הזה מצידם שמבהיר שבבדידות שלי איש לא מעוניין. שדווקא ביום כזה, שקט.

והכי מכעיס שזה קורה גם כאן.

זה לא יכול לקרות.

רצות לי בראש הרבה מחשבות. בתקופה האחרונה (ואולי כל חיי) כלכך הרבה דברים עומדים לי על קצה הלשון, אז כשאני פותחת את הפה אני פשוט אומרת את כולם ביחד (מוץ תבן וגרעינים גם יחד?), ולא תמיד יש מי שיבין.

אני מסתכלת על העולם: לפתוח עיתון, המפגש בקן, זכרונות עבר, לגור בשתי קצוות ארץ (טוב נו, אז באר שבע והמרכז. הנגב אבל כלכך מרוחק משאר הארץ הזאת, שזה מקבל תוקף, אבל גם מרגיז), הנסיעות בין הבית וכל מה שהשארתי מאחוריי, ומה שאני מנסה לחצוב בדרום, בעצמי, חברים ישנים, זכרונות.. הכל מתערבל לי בראש ומתחבר ויוצא מאותה הנקודה- רק שאני לא מצליחה להסביר אותה מההתחלה ועד הסוף לאנשים שהם לא האנשים שגרים איתי. אולי במעשה שאני עושה, או מנסה לעשות לפחות, אפשר להסביר: אבל אחד אחד, בצורה מצומצמת ולא תמיד מקיפה. מתסכל אותי, הזר לא יבין זאת. "אני ממש מעריך אותך שאת תורמת ככה לחברה!" "לגור בקומונה? איזה כיף לכם!" "איזה חמודים שאתם עושים תנועת נוער", וזה מכעיס ומקומם. כשהייתי חניכה בבוגרת זה עוד הצחיק קצת- לראות חברים בתנועות אחרות מתבכיינים על הפעולה וחצי שהם עושים בשבוע וכמה שזה גוזל להם את הזמן, ומה אני- כל יום בקן? גם אם לא פיזית, גם בבית ספר או אפילו לא במסגרת ממשית כלשהי- הקבוצה שלי, החניכים שלי, מה שאני עושה או רוצה לעשות, העמדות שלי והאדם שניסיתי להיות- מילא לי את רוב המחשבה. אפילו לא מילא, פשוט היה חלק ממנה. כמובן שגם על זה קיטרתי, כי זה מה שאני, אבל בגדול היה לי כיף. אבל עכשיו שאני חיה את זה, את החציבה הזאת, את המאבק המתמיד בי ובחבריי ובחברה, שמקטינים את מה שאני עושה לאיזה מסגרת התנדבותית לשעות הפנאי, ב"אין לך חיים" או "תגידי לתנועה שלך שאת צריכה קצת חופש, שיפסיקו להשאיר אותך שבתות", זה מתסכל. כי לא משנה כמה אני אסביר, אני שטופת מוח, אני בתוך זה, זה יעבור לי. מתסכל. "זר לא יבין זאת".

אז יאללה, לזרוק?

סמינר ציונות ויהדות, עשרת הדברות, העם היהודי ואני, התבוללות, "אפשר להוציא את היהודי מהגולה, אבל האם אפשר להוציא את הגולה מהיהודי?", התבדלות מול איחוד, לנדוד, החניכים שלי, אחריות, הילה, מה קורה עם דור?, מתמטיקה, קוואדרפופ, הצפון המרהיב, יהדות ב', יהדות ב' גם כאן ועכשיו, ציפיה למשיח, ציונות, הרצל, חנה סנש, כיליון, לדבר יותר מידי, המעורר, החדר הזה שחזרנו אליו שהיה כמעט פנימי, שיחה, חרדה חברתית, שיתוק, פחד, תלתלים שוב, בית, הרבה אנשים אל מוכרים, היא, הוא, "אני פשוט אשב כאן ואצפה בכנרת", הר ארבל, "להתקרב ליהדות=להתקרב לעם שלך?", אלוהים והשכינה, ביאליק, "אבל שיחת האדם עם בוראו, כמתאר הנביא, אותה חיפשתי", נבואה, התנ"ך, ירמיהו, כל העליות, להוציא את עצמך מתוך זה, ממקסיקו באהבה, המדבר, ההפסקות הקצרצרות וכל המילים שעומדות בקצה הלשון, משלחת, להבין שאני שליחה של כל זה שם, במדבר.

התסכול שאני לא מצליחה לממש את זה עם חניכים שלי, בקן, בצוות. כמה שעוד צריך לעשות בגרעין, כמה שהדרך ארוכה.

בתוך כל זה (זה רק קצהו של דבר!) אני ניגשת לבגרות במתמטיקה מחר. 005.

למה? כי זאת ההזדמנות הכי נוחה שלי לגשת בלי ציון הגשה. למרות שאני לא מרגישה מוכנה בכלל, רק אם יהיה לי מזל והמחשבה שלי תהיה בהירה (וכמו שאתם זוכרים, מי שעוד זוכר לעקוב כאן, אני ובגרויות במתמטיקה לא הולכות טוב ברוב המקרים, למרות שאני די טובה בזה). האמת שזה עדיין לא בטוח. מעניין אם אני אצליח לקום.

וגם קיבלנו פלאפון חדש. משהו מזעזע- מצלמה, mp3, דור שלישי לפנים, כל מיני אפשרויות שאני מגלה כל יום- מי צריך את כל זה? תנו לי את הנוקיה הישנה והטובה שלי (האמת שלא כלכך ישנה, אבל עד שאני סוף סוף מרוצה ממכשיר), עם כל הדברים שגיליתי שעושים אותה שלי יותר- מה זה המפלצות טכנולוגיה האלו?! למה אחותי התלהבה לראות אותי יותר מאותי? למה המצלמה בטלפון יותר באיכות מהמצלמות שהיו לי עד עכשיו, ולמה-באמת שלעזאזל- זה מתחבר לי לאינטרנט על כל מקש שאני לוחצת?? אולי די להיות יותר חכם ממני?!

ודבר אחרון-

יום רביעי הזה הולך להיות היום האחרון של אבא שלי בעבודה.

הוא עובד שם מהרגע שהוא השתחרר, גם בצבא הוא עסק במשהו שקשור כדי להיות מוכשר לעבודה, ואפילו יותר מזה- לא מזמן גיליתי שבתיכון הוא גם למד בבית ספר מקצועי שהוקדש לתקשורת, שהיה בכלל בירושלים (והוא גר בעכו), ככה שהבנאדם מגיל 14 עד גיל 52 עוסק באותם דברים.

ועכשיו הם מפטרים אותו.

וזה לא שזה בהפתעה. כבר 7 שנים אני שומעת על ההשבתה הקרבה שלו מהעבודה, מה שמתישהו הפך להיות כבר די הרגל, מן "עכשיו אבא הולך להגיד 'עוד מעט מפטרים אותי'". ופתאום דרך האפאתיות להיסטריה שלו, פתאום "השנה זה יקרה" באמת בא, וזה די הכה בי האמת. פתאום 2007 זו השנה שאני מתגייסת, אחותי בתיכון, אח שלי נכנס לחטיבת ביניים ואבא שלי מפסיק לעבוד. וזה לא שעכשיו אנחנו כבר במעגל העוני- בכל זאת, 30 שנה, יש פנסיה, הכל בסדר- אבל עבודה זה לא רק כסף, זה גם החיים שלך. ולחשוב על אבא שלי עכשיו יום יום בבית לא יודע מה לעשות עם עצמו מוציא את השעמום המתסכל הזה על כל בני הבית, מחזיר לעצמו את תפקיד המנהל הבכיר גם בקרב משפחתו- מצד אחד רווח לי שאני לא שם לספוג את זה, אבל מעציב.

הוא לא מחפש עבודה, גם לא נראה לי שהוא יחפש. מה הטעם, הוא אומר לי, והוא מקשיח את קולו כדי שאני לא אשים לב שמשהו בו נשבר. מוציא את זה בקטנות- עכשיו לא נקנה את כל הדברים האלה, עכשיו אבא לא עובד, עכשיו לא יהיה לי אוטו של החברה, פלאפון, מה שזה לא יהיה, אבל כמה שהוא קיטר על העבודה והבוסית שלו וכל מיני דברים, זה היה חלק כלכך גדול בחיים שלו. 32 שנה באותה החברה: עובר בתוכה את השינויים גדולים (והיו שינויים גדולים), ההפרטות, בוסים, מנהלים, טכנולוגיה חדישה.. כמה שבקושי ידענו על החיים שלו שם, רק עכשיו שעבדתי בקיץ האחרון וזה שלפניו שם לכמה שבועות הבנתי שהוא היה שם משהו, וזה היה משהו בו, ומה עכשיו?

חבל לי שאני לא ממש מצליחה לשתף בזה את האנשים מסביבי, כי כבר כמה שנים שאנחנו אומרים את זה בבית, "עוד מעט מפטרים את אבא שלי", וכמו זאב זאב- זה כבר לא כזה מרגש.

אבל אני אצליח, אל תדאגו לי.

טוב, חזרה לעבודה. (להגנה ולשלום?)

מעניין אם אני אספיק להפגש עם הילה בתוך כל זה. מחר, בדרום שוב. אתמול גם אבא הביא לי את הפלאפון הישן שלי, ואני עוד רוצה לעבור עליו כדי להוציא ממנו כל מיני זכרונות שאני לא רוצה שישכחו. חוץ מכל מיני הודעות מאוהבות של החבר לשעבר שקצת הפתיעו אותי (אחרי היחס הקריר ביננו, לא רק אחרי שנפרדנו, אלא גם בסוף הקשר), שהזכיר לי גם את הרגשת האי-נינוחות שהיתה לי, גם כל מיני הודעות מחניכים שפעם אהבו אותי ואנשים שהשתנו.. זה דברים ששוכחים, וקשה לי למחוק אותם. אולי אעלה אחרכך.

יום טוב, ובהצלחה לכל הנבחנים!

גאומטריה מחכה לי, והאמת שגם כל מיני אנשים שאמרתי שאני רגע נכנסת למקלחת וחוזרת אליהם, ואז התיישבתי לכתוב את זה.

פי יא, איזה סערה בחוץ.

(עריכה: עכשיו גיליתי שהציון הגבוה מבין השניים יחשב לי מחר. איזו הקלה)

בטלוויזיה מראים פרומו למשהו (באמת שלא התעמקתי למה בדיוק הוקדמנו שם), ויחד עם איזה שיר מתבכיין של אביב גפן, מישהו מחבק מישהי ומרים אותה אליו בנשיקה. (מכירים? האמת שאני מנסה להעביר את זה מול העיניים שוב וכבר שכחתי).

ואני מגכחת ואומרת: לי זה לא יקרה.

(לא הנשיקה, ההרמה.. אני בספק. לא מתוך "אני כזו מסכנה, אני אשאר לבד לעד", אלא- זה כזה קיטשי, נו באמת! אני די גבוהה, ולא הכי רזה בעולם, מה שכל האקט של האיש הגדול מרים את האישה הקטנה נשמע לי משהו שאפשר להרים עליו גבה. מצד שני, גם לא האמנתי שאני אוכל להחשף לחלוטין בפני בנאדם אחר, לגור עם עוד אנשים, להיות אחראית על משהו בכלל.. אז אולי יש עוד תקווה. או משהו. מגניב)

אני עוברת תקופה לא קלה.

מי כן אבל בעצם.

כבר ינואר (שבוע הבא סמינר אמצע), וכלכך הרבה דברים לא עשיתי.

לא הספקתי.

המשימה מייאשת.

"ואני לא רוצה לשמוע שיש בנאדם אחד במחוז הזה שקם בבוקר בלי שהוא יודע למה הוא קם ולמה הוא עושה את זה".

ואני יודעת למה אני קמה (או יותר נכון: למה אני כועסת על עצמי כלכך כשאני לא קמה), ואני יודעת למה אני עושה את זה, והכל מתחבר לי להכל-

מהחיים הבודדים שהיו לי, והשתכרויות, והרצח בערד, וההתנתקות של החטב"מ, וישראבלוג, וזו שקפצה, וסמינר חתימה, והילה, והייאוש, והכל הכל הכל מתחבר לי בצורה כלכך מוחשית וכלכך חיה מתחת ללשון שלי... עד שאני אפילו לא מצליחה לבטא אותה במילים.

איך הדבר הזה שאני חלק מההתחוללות שלו, באמת מהווה אלטרנטיבה.

האמנם?

לעיתים מרגישה כלכך מיותרת.

כלכך.. לא פרודקטיבית. לא.. נו מיותרת, כמה אני יכולה כבר לחפור עם זה.

חרא בקיצר.

והכל ידוע בפנים ומתחבר לי להכל, אבל בדרך החוצה מתערבל בעצמו והופך לשום דבר.

ומבולבל לי נורא.

שוב לילה.

השעות הספורות שהייתי אמורה לבלות בבית הפכו בזה הרגע לסופ"ש שלם. אני חופשיה, בערך.

(מה זה חופש בכלל?)

עדיף שאני אלך לישון, שמחר יהיה משמעותי.

מה שגם בדרך למיטה אני צריכה לרוקן ממנה דברים (כל החודש האחרון שמקופל לי מהכביסה כבר די הרבה זמן), וגם לסדר את כל הניירות שרצו יל בחיים בשנים האחרונות.

ובעצם.

אם מחר אני במרכז.. אז אולי יהיה עוד זמן?

אפילו לדבר רצוף ולעניין אני כבר לא מצליחה. שמתם לב? כלכך מוטרדת.

לא מאמינה שהספר שלי לא איתי בעצם.

"כל הלילה ישנתי לא נרדמתי

שכבתי התנודדתי כל הלילה

ישנית לא נרדמתי

שכבתי כל הלילה

ישנתי לא נרדמתי כל הלילה

לא נרדמתי"

בנימין שבילי

"הרגשתי אתמול לחץ חזק וקשה עד כדי בכי. כי הרגשתי: שתי דרכים עומדות לפני- לחפש את אושרי הפרטי, או להשקיע כוחות במלחמה הורסת וקשה בעד הדברים שהם טובים ונכונים בעיניי. נדמה לי שהברירה אינה בידי.טמונות בי תכונות הקובעות את דרכי, אך גם אכיר את כל הקושי והסבל הכרוכים בה. אבל היש בי כוח וכשרון להגשים את כל אשר ארצה? והאם נכון יהיה רצוני?-

אל, אם נתת אש בליבי, תן שאוכל לשרוף את הראוי להשרף בביתי, בבית ישראל. ואם נתת לי עין לראות, אם נתת לי אוזן לשמוע, תן גם כוח בידי להצליף, ללטף, להרים.  ותן שמילים אלו לא תהיינה מליצות בלבד, אלא תעודה לחיי"