זה לקח  חודש וחצי, אבל השבוע סוף כל סוף ראיתי אווטאר.

האירוע גרר שלוש מסקנות עיקריות:

1. מאיה ואני עסוקות יותר מידי כל אחת בענייניה בשביל לקבוע לעשות משהו ביחד.

2. בשנים האחרונות התרחקתי מעולם המחשבים בצורה כזאת שאפילו כרטיסים באינטרנט לא הצלחתי להזמין (מה שגילינו, לצערנו, בקופות). אני רואה את זה כיתרון לחיי.

3. הסרט אווטאר הוא.. די בסדר.

כן, אווטאר, הסרט הרווחי ביותר מאז המצאת הIMBD, הוא בסך הכל בסדר. אין ספק שהוא מרשים: פנדורה נראית טוב יותר מרוב החלומות הכי צלולים שלי, האפקטים outstanding (לא מצאתי מילה בעברית) וההתעסקות בפרטים הקטנים ביותר שבכלל לא ציפינו לראות בסרט בהחלט מוערכת. אבל הסרט, כסרט, הוא בסדר. כשהאורות נדלקו ועלו הכתוביות (וכולם מיהרו להוריד את המשקפים כדי לא להראות דבילים) לא רצו לי בראש הסצינות החשובות כמו שקורה בסרטים אחרים שאהבתי ונגעו בי. הוא נגמר וחשבתי: היה נחמד. מה עושים עכשיו?

וגם שבירת השיא של טיטאניק לא מרעידה לי את הביציות (למרות שתהיתי אם אני הצופה שהטתה את הכף לעברו). זה הגיוני לחלוטין. הרבה קרה בעולם מאז שרוז איבדה את ג'ק במצולות הים. ב12 שנה מאז שיצא טיטאניק לאקרנים, האדם התפתח טכנולוגית מספיק כדי לזנוח את הקולנוע: הוא המציא את הDVD.

ובאמת, ללכת היום לבית הקולנוע זה בזבוז כסף. 45 שקל בשביל מסך גדול ופופקורן? חרף כל האיומים כנגד הפושעים שמורידים סרטים באינטרנט (ואבא שלי הוא הגדול בהם כנראה), זה המעשה ההגיוני לעשות. לראות סרטים רק בקולנוע זה יקר מידי, ולחכות להם בטלוויזיה זה לא משתלם. אני חושבת שהתרבות צריכה להיות יותר זמינה לאנשים (וכבר כתבתי על זה סביב נושא הספרים) למרות שאני מצליחה להבין את המאבק הלגיטימי כנגד ההפצה באינטרנט: אם אני הייתי יוצרת סרטים, היה לי קשה שאנשים גונבים לי את הפירות מבלי לשלם. בכל אופן- 40 שקל לכרטיס, ואפילו יותר- זה מוגזם.

אווטאר הצליח להביא אנשים לקולנוע, כי להוריד אותו באינטרנט היה מעשה טיפשי. הסרט הזה לא מספיק טוב כדי לבזבז עליו 3 שעות מול הטלוויזיה (כי העומק היחיד שיש בו הוא כנראה בנוף שסביב הדמויות), והוא באמת מרשים. ומי ירשה לעצמו לא לראות סרט כה חדשני וכה מדובר ולהשאר מחוץ לשיחה? אז גם השבוע, 6 שבועות אחרי שיצא בישראל, ההקרנות מלאות וכרטיסים אפשר להשיג רק בהזמנה באינטרנט (+5 שקל עמלה).

הפרומואים (המצאה גאונית, אגב, כי אני תמיד מאחרת לסרטים) שהקדימו את הסרט היו גם הם בתלת מימד. גם עליסה בארץ הפלאות, שרק 4 (כן? באמת?), ועוד כמה סרטים מונפשים הולכים לצאת בחצי שנה הקרובה בטכנולוגית ה3D. השמועות אומרות שעליסה שווה צפייה וחסכון. זה בהחלט צעד מתבקש במלחמה של בתי הקולנוע נגד תעשיית הסרטים הביתית הפיראטית: יש להם קלף שהפלזמה לבדה לא תוכל לענות לו. מפה אפשר לדמיין בקלות איך העתיד של תעשיית הקולנוע יראה, או לפחות דרך אילו משקפיים.

ואני חושבת: אבל מה עם סרטים שלא צריכים תלת מימד? הקולנוע הוא תעשייה של מספרי סיפורים, אבל לא רק סיפורי הרפתקאות או עלילות דם כאלו ואחרות שלא יזיק להם עומק. יש גם סיפורים רגילים.

סיפורים על אנשים, על חיים כאלו ואחרים, סיפורים שלא נזקקים לנופים מרהיבים או פיצוצים כדי להיות מרתקים ומעניינים. צריך לדעת איך לספר אותם, ויש כמה במאים מצוינים שם בחוץ שיודעים לעשות את העבודה.

מה יהא על הסרטים האלו, הרגילים, המצוינים, שאין צורך לראות אותם בתלת מימד בשביל להנות מהם באמת. ומה יהא על מגוון האנשים שיוצרים את הסרטים האלו, שלפתע יהפכו לסרטים הפחות רווחיים? הם ימשיכו בקו שהם מכירים ואוהבים, או ילכו ויתעסקו בקולנוע, שמבחינת הצופים, באמת שווה לעשות?

חבל, כי כמה מהסרטים האהובים עלי ביותר לא צריכים 3D בשביל להיות טובים יותר. אני לא מדברת רק על אמלי. טובים ממני ניסו לאמוד את ההיסטוריה, בצורה המונית, מדודה ודי קולעת כיאה לאתר אינטרנט אוניברסלי. הייתי שמחה לראות כמה סרטים מהרשימה בתלת מימד, אבל הרבה מאוד סרטים (כמו חומות של תקווה, הסנדק, פורסט גאמפ, שכל אחד ימשיך בראשו) לא צריכים יותר משני מימדים. הם טובים כמו שהם.

יונתן העיר לי שמבחינה היסטורית, חלף עם הרוח היה יותר רווחי מטיטאניק ואווטאר ביחד. בגלל כל מיני אינפלציות שקרו ב70 שנה האחרונות וירידת ערך הדולר הוא הרוויח במונחים של היום 4 מיליארד דולר. לא קשור לנושא הטור באופן ישיר, אבל בהחלט פרט שמעניין לשקלל.

יכול להיות שזה הטור האחרון שיתפרסם בפורמט זה, אבל זו לא בשורה רעה.

וגם: אין לי כוח לכתוב שום דבר. כנראה שעיתונאית אני לא אהיה.

ולגבי יום השואה הבינלאומי:

"אם רק היית מחכה שבועיים!"

"את חייבת להפסיק להכנס להיסטריה בכל פעם שאת קצת מפסיקה לאהוב אותי"

/סרוגים. יש משהו מאוד מקסים בדתיוּת פתאום