אחת הבעיות הגדולות שלי עם הפייסבוק, מלבד העובדה שהוא מצליח לשכנע אותי לחפש בו אחר חיים כל פעם מחדש, היא הקנאה. ככה זה ותמיד זה היה וכתבתי על זה מספיק: שעות של בהייה במסך, לבחון עוד תמונות של בחורות אלמוניות יותר או פחות ולקנא.

מצחיק איך הן מצחיקות לעבוד עלי כל פעם מחדש עם הקטע הזה, כאילו אני לא יודעת שכל האתר הזה מהונדס ומתוכנן עד אפס קצהו, כרטיס ביקור שהושקעה מאחוריו הרבה מחשבה. נכון, לא כל אחד מתייחס ככה לפייסבוק, אבל תסמכו עלי בקטע הזה - הבחורות האלו כן.

העניין שמה שמטריד באמת הוא לא הפייסבוק, הפייסבוק הוא רק כלי למסד את הקנאה. קנאה בבחורות שנדמה לי שיש להן את כל מה שלי אין. 

ופתאום הערב נשזרו שעות ארוכות של למידה במחשבות שלי וחשבתי: גם הביטוס הוא תוצאה של חיברות ולמידה. היום ששלפתי עוגיות מהתיק וכולם אמרו שהן טעימות נורא (והן באמת היו טעימות נורא) והיה ברור לכל הנוגעים בדבר מה גופמן היה אומר על זה, וחשבתי, זה נראה כ"כ טבעי והם לא יודעים שהכנתי את העוגיות כי ידעתי שאני צריכה להביא משהו למחר, ואת הלחץ אתמול סביבן, ושזה ממש לא לקח לי 2 דקות, ואת המטבח המלוכלך, ובכלל, את כל התבניות השרופות והקשות או סתם יותר מידי אפויות מהעבר. ומה שנראה כ"כ טבעי (גם יפה, גם אופה, גם יודעת את החומר) הוא לא.

ואולי גם הבנות האלו משקיעות שעות מול המראה, מי יודע.

מצד שני, אני באמת לא משקיעה שום מאמץ בלדעת את החומר. אני פשוט טובה בשטויות של למידה. גם כשאני לא מתאמצת.

(תגידי תודה? לא בהכרח. אם לא הייתי יודעת הייתי לומדת באמת. בסופו של דבר, יש הרבה אנשים בינוניים בעמדות מפתח והרבה אנשים מצוינים שממשיכים לחפש את עצמם עד הפנסיה. זו לא סתם קלישאה. אנשים בינוניים משקיעים באמת. יותר מהכל חשוב לי להביא פרנסה הביתה. משכורת ששמי כתוב עליה. לא, החלום שלי הוא ממש לא היום שבו אוכל לעזוב את העבודה ולעשות את מה שאני רוצה באמת כי העבודה של בעלי העתידי תאפשר לי [ולא לו] לעשות זאת. לא, זה לא החלום. החלום זה לא להתפשר בין מה שאני אוהבת לבין משכורת סבירה. תמיד הייתי בחורה של עבודה)

יום אחד אני אכתוב ספר, ואשתמש לא פעם בכלי הספרותי של הקבלה בין מה שקורה מסביב לדמות לבין מה שקורה בתוכה. זה פשוט משהו שאני עושה. אני קולפת גזרים בחוסר ריכוז ופתאום קולטת שהקולפן הפוך ופתאום הכל בהיר לי ואני צוחקת באמת. אני נכנסת לחדר הערום שלי: גם חסר סימנים מזהים וגם ערום בערימות, ומתבצרת במיטה בבלבול. אני משתמשת בנטבוק עד שהוא בנשימותיו האחרונות באמת לוחש לי: תכניסי אותי לחשמל, ופתאום שאלות: איפה הכבל, למה הוא לא בתיק, מתי הוא הספיק להקשר לי ככה, להתכרבל בתוך עצמו שוב ושוב, רק נערת גומי מסוגלת להשתחל בעצמה בכזו גמישות. אני עסוקה בכל המחשבות האלו והמחשב מפרפר ונרדם.

העניין הוא כזה. יום אחד אני אכתוב ספר. יהיה רגע שהדמות תתעקב על פריט טכנולוגי מסוים ועל התהליכים הטכנים שהוא עובר ופתאום תתבהר מחשבתה. העניין הוא, שהילד שיקרא את הספר 20 שנה לאחר מכן, לא יבין את הדימוי.

היום הלכתי לבוסית שלי ושאלתי אותה לגבי העתיד. שלי. בעבודה.

שוחחנו על כך.

מרגישה מה זה גדולה.

אני פוגשת את דור צויגנבום בכרמלית. אני מאחרת למשפט, ובאה להתיישב בקרון התחתון, ומישהי עם אודם אדום ובוהק מסתובבת אליי ואומרת לי: סליחה, אנחנו מצלמים. רק אז אני שמה לב שהיא לובשת שמלת כלה וסוודר, וזה עדיין לא נראה ביזארי במציאות החיפאית שמוכרת לי מהשנתיים האחרונות. 

אני לא טובה עם אנשים. אני אף פעם לא מקשרת בין אישיות פנים ושם, תמיד שוכחת את אחד ממרכיבי הזהות (אם לא יותר, אם לא את כולם, ואז נשאר רק חיוך לא מחייב שזורקים למישהו וזורק לך במחשבות הרבה סימני שאלה). אני יודעת שהוא מפורסם, שראיתי אותו משחק איפשהו. ואז הוא מדבר ואני יודעת: ארל'ה. ארל'ה צדק. אני מסמסת למאיה שאני בכרמלית עם ג'וליאן שגרן (הוכחה ניצחת לתלישות הקיומית שאני חיה בה) היא מתרגשת אבל לא באותו האופן שאני חושבת שתתרגש. בכל זאת, 'בלוז' הוא אחד הסרטים הכי מצוטטים בחברות שלנו. רק אז אני מתחילה לחשוד שככל הנראה מדובר בשני אנשים נפרדים.

זה מדהים איך אנשים מזדקנים והקול שלהם נשאר אותו הדבר. הוא מדבר, שואל את הבמאי, שלא מבוגר ממני בהרבה - לעמוד פה טוב לך? ובראש שלי הוא ממשיך: אין מלחמות צודקות. לפציפיסט אין גבול שמאחוריו יש אויב. מאחורי מה שמכונה גבול יש בני אדם - כמוני, כמוכם. 

אני תוהה אם הסרט רלוונטי היום. קצת כמו למצוא מכשיר טכנולוגי עתיק ולספר לצעירים ממך: כשאנחנו היינו צעירים, היה לנו אתוס רציני כאן.. אני תוהה איך הגענו ממצב שאנחנו צועקים ארל'ה צדק למצב שבו אנחנו כותבים כהנא צדק. אני יודעת שזה לא הדור שלי, נולדתי שנה אחרי שהסרט יצא, ובכל זאת, יש לי זכרונות מהתקופה שלפני רצח רבין, בית הספר ניסה להכין אותנו, ילדים שגדלו על אדמה משוגעת, להאמין שיום אחד יהיה שלום. כמה תלמידי יסודי גוזרים בשנים האחרונות יונים מבריסטול? לומדים לכתוב 'שלום' בעברית, אנגלית וערבית? כשאנחנו היינו ילדים מיכל ינאי שרה שלום, היא מילה שימושית, שלום. הפסטיגל האחרון היה על אייפון. ככל הנראה מילה שימושית יותר.

אני חושבת עוד כל מיני מחשבות. כמו כמה אני אוהבת את חיפה ותוהה אם להגיד לו משהו (ואם זה יהיה מביך כמו המפגש עם גרוסמן?). כל זה נמשך דקות ספורות בלבד כי מדובר בכרמלית (אף אחד לא שילם לי כדי לפרסם אותה. תעברו לגור בחיפה). כשאני יוצאת מהכרמלית הוא בדיוק עולה לדלת שאני יוצאת ממנה. אני מסתובבת ואומרת לו: בלוז לחופש הגדול אחד הסרטים האהובים עלי. הוא מגחך. גיחוך אמיתי של הפתעה, אבל כזה בלי חיוך. באמת, אני מוסיפה. בהצלחה שיהיה.

"זה כמו במתמטיקה. אני אוהב אותך זו הטענה הכללית.

תחת הטענה הזאת מסתתרים כל הטיעונים הפרטיים:

אני אוהב את המגרעות שלך.

אני אוהב אותך שאת בוכה.