הוא מופיע בדלת.

אני חושבת שטוב ככה, בלי רגשות ומחשבות על. סתם, להסתובב עם כובע ישן, ולצחוק.

כן, רבותיי, הבכיינית חזרה, וגם הלילות הקרים של הסתיו, והשתיקות שאני כלכך אוהבת.

קיבלתי צו ראשון!!! (my first turtle...)

לעוד עשרה ימים!

10.11, גאד דאמיט, בן אדם נוסע לחו"ל, נהנה, מצלם, שותה קולה, וחוזר לענות לכזה שאלון? אכן, תחלואי העולם.

איפה, 10 ימים? מה לענות? אפילו אין לי תעודת זהות.

אוף, אני לא מוכנה נפשית, איך אני אשיג את המחנה עם כזה לחץ?

הם לא יאמינו לי שאני ילידת אפריל, נכון?

הידית של העגלה לסחיבת מזוודות היתה רטובה. הזזתי אותה ולקחתי את זו שאחריה, אבל גם היא, ובעצם, כל הטור שלהם. 

"תגיד, ניקיתם פה את כל העגלות עכשיו?" אני שואלת את אחד העובדים שם שעומד ליד.

"לא ניקינו, זה גשם"

"גשם?" אני נפעמת.

 "הגיע הזמן, לא?" הוא מחייך אליי והולך לדרכו.

חיוך בארומה של ילדות שתמיד מגיע עם החורף ואירוניה מתוקה מלווים אותי כשאני לוקחת את העגלה הרטובה ומקפצת ליד אמא "תגעי, תגעי, ירד גשם".

קשה להתעלם מהאירוניה. אנחנו נוסעים לארץ שבחלק ניכר מחלקיה יורד שלג בחורף, עם מזוודות מלאות בשרוולים ארוכים, סריגים, וצמר שבהם נאלצנו להשתמש רק בארבעת הימים האחרונים בניו-יורק. הקרירות הרגילה של בוסטון התחלפה ב"last summer days", במפלי הניאגרה (מוזר לא להגיד Niagra Falls) היה חם מתמיד, באקוואדור, טרופיקאל, היה מזג אוויר נעים של בסביבות ה20 מעלות (חוץ מיום גשום אחד, שגם בו לא היינו באיזור) ורק בניו-יורק הקור היכה בנו ברוב עוצמתו, אבל גם אז, כל הגשמים שראינו בטלוויזיה התייבשו והשאירו לנו רק ימים של כפור, אבל יבשים.

הגשם היחיד שנתקלנו בו היה ביום שהגענו לאורלנדו (אבל גשם חם, שאין על מה לדבר על דמיון, זה כאילו אלוהים מזיע) ולעשר דקות בזמן שאכלנו ברקפסט באיזה קפה במנהטן, וגם הוא פסק עד שיצאנו. היתה בדיחה אצלנו שבכל מקום אנחנו מביאים את החום ומעיפים את החורף הביתה.

ובישראל כן.

איזה מוזר זה פתאום לחזור, ועוד ככה. זה כאילו חתכתי ו..

כשיצאנו, היה חם. לבצפר לבשתי גופיה לבנה ואיזה שלושתרבעי משובץ, השמיים היו בתכלת, מסנוורים. חיבקתי וחיבקתי וחיבקתי, ואמרתי שלום, ו"כן, אני נוסעת לאמריקה היום. ל.. קצת יותר מחודש". ואיזה כיף לך ותהני ואני לא מאמינה שאת טסה לכלכך הרבה זמן, ואני הלכתי משם ועזבתי את המקום כמו.. סליחה על הדימוי המטומטם, אבל כמו גבינה צהובה. מושכים אותה, אבל עדיין נשארת. עד שהמטוס המריא ב5 אחרי צהריים, עזיבה סופית.

ופתאום אני פה שוב. אחרי כל הבכי, אחרי ימים שלא האמנתי שיעברו, אחרי הטבלת ייאוש והצעקות והריבים והבעיות והחלומות והבתי מלון וטיסות ומזוודות ולעמוד בתור וטביעות אצבעות ושגעון ואבידות ושווקים ופארקים ורכבות הרים שלא האמנתי שאני אי פעם אעשה וחנויות וקור וחום ולוויתנים ובובות ותמונות וציורים ורכבת שיוצאת מהפסים וחיוכים והזעפות פנים וקרובי משפחה קרובים רחוקים קרובים ואבא ואמא ושני אחים ודוד ואשתו ובנים וילדה. אפילו מסאג' עשיתי, אם אני זוכרת נכון. ועוד כל מיני פרטים וסיפורים ובדיחות ודיאלוגים וזכרונות שהדרך היחידה שלהזכר בהם זה בתמונות.

וזה נגמר. ואני פה. בישראל. הנה חזרתי למה שחיכיתי לו כלכך הרבה, על "הארץ" הזה. והנה חזרתי, והנה האפרוריות של החורף הזה, או של השגרה. והנה חזרתי, לידיעות אחרונות, לכבישים קצת יותר מלוכלכים, לאנשים שנתקעים בך בלי להגיד "Sorry" בחיוך, ללא לעבור ליד עברית ברחוב ולזהות "הנה, ישראלים" (כאילו, אפשר, אבל זה יהיה טיפשי). לשגרה, למועצה מקומות שלי, שעכשיו רטובה מהגשם, להדרכה-קן-חניכים-קבוצה-גרעין. ללימודים.. מתמטיקה 05 07 אזרחות מבחן שהחמצתי בתנ"ך להפסקות לתלמידים ללהתלבש כל בוקר ולקום כל בוקר ולהסתדר כל בוקר ולהתמודד עם מורים ותלמידים ומועצת תלמידים (מי יודע) והורים שלי, הורים של אחרים. ולהכנס לשגרה כזאת של כל מה שאמרתי לעצמי בזמני שעמום- לאכול נכון, לעשות ספורט, להוריד את כל מה שאכלתי-אוכלת-אוכל בארץ הפחמימות הבלתי מוגבלות הזאת, ללהיות מסודרת ואולי לחזור לנגן. לכל הדברים החדשים שאמרתי שאני אפתח איתם אחרי המנוחה הזאת: תעודת זהות (ועוד מעט 17, רבאק), לצבוע את החדר, לשנות אותו, לסדר אותו, להפוך אותו לשלי, לעבודה שאני צריכה למצוא כדי לכלכל על מנת לא לקלקל את עצמי, לחשבון בנק שצריך לפתוח ואולי אולי אולי, אם יהיה לי זמן או כסף (או זמן ו-כסף. שילוב שעובד מצוין אבל סביר להניח שלא יהיה לי) שיעורי נהיגה. למרות שלמרות התקרית המצערת בדיסני וורלד (קארטינג, מכונית קטנה, אבא, אין דרך אחרת מלבד על פס הברזל, בסך הכל ללחוץ על הדוושה ולהזיז את ההגה והאוטו נכבה באמצע המסלול, שמכל הצדדים נוהגים ילדים קטנים שבוהים בלא-כלכך-ילדה הגדולה הזאת שמייבבת באמצע המסלול) זה לא נראה כזה מבטיח.

פגמים?

פריחה בגב ומעל החזה, שיער שרוף ושומני (פן, במקלחת הראשונה זה ירד), שיער מיותר, עור פנים לא חלק עקב אי ניקוי פנים עקבי (הי, מתי נהייתי בתית כזאת?), ציפורניים מכורסמות, קילופים ברגליים,ובהחלט כמה קילוגרמים מיותרים. בטח יש עוד דברים ששכתי.

קיבולות (נו, הדברים שהם ההפך מפגמים, הדברים הטובים שמקבלים מדברים, שכרגע שכחתי את הוגים אותם, לפחות בעברית)?

הרבה קניות (מכנסיים, חולצות, תיקים, שרשראות, מזכרות, סוויטשירטים, גרביים, ואפילו פונצ'ו. האמת היא שאני אפילו לא זוכרת בדיוק), אלפי תמונות (ברצינות, משהו בין 1000-2000), אנגלית זורמת יותר (אני מקווה שהיא לא תתקע לי כמו פעם ותתגמגם החוצה בעברית כמו שקרוה תמיד בשיעורי אנגלית), ו.. הרבה רגעים.

רגעים.

של הרווח בין מבנה למבנה בJFK והקור המקפיא, של האוויר הקר והשמיים היפהפיים של בוסטון, והלבנים של הבתים שמרכיבים אותה (שהזכירו לי איזה מחנה השמדה אחד, שאני לא אגיד את שמו, שבו הייתי פחות משבועיים לפני), של הנסיעה לתערוכה של הצלם הזה, אני ואבא, והGPS הדפוק עם המבטא הלא ידוע, של היכולת שמצאתי- הכישור להתמצא במקומות די טוב, וגם זה משהו. של הרגע הראשון שפתאום רואים זנב של לוויתן מגיח מתוך המים וכל האנשים שרצים מצד לצד בסיפון כדי לתפוס אותו בעיניים ולצלם לנכדים, של הצבעים שהשתקפו בשקיעה במים בין מרת'ס ויניארד לפליימות', קייפ קוד, שפתאום מחשבה פתאום עברה באחורי הראש, שאולי ככה, ויש בתולות ים. של המים שנפלו בניאגרה והאיש הנחמד ודי זקן בקבלה בלילה, ונסיעות הלוך עם בכי ונסיעות חזור עם בכי, ומשקפי שמש סגולות? של טיסות לכאן, לשם, 7 טיסות בחודש אחד, מאמריקה לאמריקה וישראל. תלאביב- ניו יורק, בוסטון- פילדלפיה, פילדלפיה- אורלנדו, מיאמי- אקוואדור, אקוואדור-מיאמי, מיאמי-ניו יורק, והיום לישראל, בשמש בגשם בקור בשקיעות בזריחות בלילה ובעיקר בימים, ושוב מזוודות, ושוב מסתכלים בדרכון ושואלים מי זה מייקל.

של האיש המוזר (Odd זו המילה) שמכר לי בוריטוס בהשכרת מכוניות ו"מה, את מישראל? לא הייתי מנחש בחיים. האנגלית שלך מצוינת. ישראל.. וואו... זה לא נורא שמה?", והמלון הפאקינג מפואר ומדהים (אחח, הפלזמה.. הג'קוזי.. המדיח כלים..), המכנסיים שהחלפתי בשירותים ליד הבריכה והמנקה שאמרה לי "את נראית טוב, אל תדאגי", והממלכה הקסומה שבאמת קסומה למרות הפלסטיקאיות והאמא שמקטרת מאחוריי ו"מה, הכל פה כמו בפאריז", וWhen you wish upon a star המקסים בסוף, שזה בסך הכל היה זיקוקים, אבל היה אחד הרגעים המדהימים בטיול. באמת. והגופיה הלבנה, והחיוכים, והישראלים בתור, והרכבות הרים (Space Mountain, rock N Roll roller coaster, the two dragons, kraken... וזו אני. אני לא עולה על הרכבת הרים הישנה בתל אביב. ואנחנו מדברים פה על אחת בחשיכה מוחלטת, אחת שמקפיצה אותך תוך 2.8 שניות מ0 ל104 קמ"ש אל תוך לופים, ברגים ודונאטס, אחת שמחזיקה אותך מהכתפיים בלופים וירידות ובקמעט התנגשויות ברכבת השניה, והנוראה מכל- הארוכה ביותר, המהירה יותר והגבוהה ביותר. בעיקר בגלל הירידה, הלופים לא מדאיגים במיוחד. וכולם יצאו חצי צוחקים חצי מאוכזבים ואף אחד לא צרח מלבדי ו"תורידו אותי מהחרא הזה, נבלים!! אנטישמיים!!!") ודיסני וורלד ויוניברסל ואפילו NASA, ובנדוד אחד, שתמיד אומרים כמה שאני דומה לו- כזה ילד חצי גאון עם אייקיו של 143, ששם זין על הכל ולמד באוניברסיטה צילום ו, כמה נורא, סוציולוגיה. הוא קצת בן 30, וזה היה נורא מוזר לפגוש אותו אחרי שהפעם אחרונה שראיתי אותו הייתי בת 11 וחצי ומכוערת (לא, ממש מכוערת), והוא גם התפלא לראות אותי ככה, עם שתי גבות, ואחרי מה שלא היה כלכך נחמד בהתחלה, הפך למשהו יותר זורם, מדיבור על צבא ועד "מכירה את של מי השיר הזה?" "לא" "זה של איזה אחד, שנות החמישים. התרסק בתאונת מטוס" "צ'אק ברי?" "לא, אחד אחר. הם לא ידעו להטיס מטוסים באותה תקופה" (טוב, זה היה יותר מצחיק אז).

והיה עוד בנדוד, והוא כבר בן 32, וילדה שנולדה עם שיער שחור ועיניים כחולות-כחולות. אבל הוא לא היה מצחיק, אז בואו נוריד אותו מהירושה.

ואקוואדור.

וניו-יורק, מנהטן. איך אמר זה מאחורי בטיסה? "כן, ניו-יורק ממכרת". לא הבניינים הגבוהים, זה האווירה. האנשים. איך שכולם שואלים "you are tourist, right? I love Tourist, Where you are from?" והאיזראיל, וזה שעצר אותנו בדרך למלון ואמר "וואלה, אתם לא נראים יהודים" וקרץ והבלונדיני השמנמן בתור "אבל.. אפילו לא דיברנו. איך ידעת שאנחנו תיירים" "וול, את יודעת- המצלמה, המפות" ו"העבודה הראשונה שלי היתה עם אנשים מישראל. יש להם חוש הומור" והשוקו חם בסטארבקס מעבר לפינה החיוך שלו "I Hoped You Want Hot Chocolate", ואיך שבכל מקום, לא יודעת, אף פעם לא ראיתי אותם אנשים. וטיימס-סקוור.

והכובע. זה כלכך טיפשי. הכובע האפרורי הגמדי-משהו: ארוך ארוך, שהתלבש על האוזניים והסתיים לקראת המכנס, בפונפון. אפור, עם פסים של סגול ובורדו וחום ועוד אפור, כובע חלומותיי בערך שקניתי בגרושים באקוואדור. חצי שעה אחרי שהשארתי אותו מונח על השולחן ליד איזה פינה בסנטרל פארק בה אנשים השחילו חוטים (כנראה), פתאום הבנתי את זה, אבל כשחזרתי על עקבותיי הוא לא היה שם. רק תמונות אחרונות איתו, וזהו. כמה בכיתי, כמה בכיתי על הכובע המזויין הזה, חיפשתי, צרחתי, אבל אין קול, ואין עונה- כנראה אצל אחד מ8 מיליון אזרחי ניו-יורק. ולא עלי. וכמה שאני אומרת לעצמי, זה רק כובע, זה הכל, זה כמו חור בפנים. הנקודה השחורה והכואבת ביותר במסע הזה. הכובע המחורבן. שכיסה את האוזניים שלי מפני הקור, שהתאים לי כמו כפפה, שהיה אני- עם הסגול והאדום והחום והאפור והסתיויות שבו, והגמדוניות שלי, והעיניים ואיך זה התאים שהשיער שלי נהייה חלק, וגם מתולתל, וצמות, וצמה ופזור ולא, והפונפון שדגדג אותי בגב..

"ככה את, את פשוט.. נקשרת נורא לחפצים שלך" אמא חבקה אותי שבכיתי ובכיתי בחזרה למלון כמו מטומטמת. בגלל כובע.

שכלכך.. די.

טוב, הזמן עובר, והנה גם זה נגמר. טוב או לא טוב, חזרנו עכשיו לחיים המציאותיים. לשדרה. לאני שלי איתי, לא עם המשפחה, עם העולם.

ויש לי הרבה דברים שאני יכולה להתחיל מחדש איתם. וחלק לא, אבל אני אשיג. אם זו הופעה נעימה יותר או חדר מסודר או להיות פחות משוגעת (מבפנים, אתם לא תבינו), אפילו רישיון נהיגה, או כסף, או זמן- אני אשיג. באמת.

ועכשיו לדבר שאני עושה הכי הרבה לטענת כל מי שמכיר אותי, ואף פעם לא אסיים- לסדר את החדר.

הקיר הורוד כלכך מציק לי, עם שלושת האחרים, והחלטתי.

אם תסלחו לי, יש לי ג'ט-לג שאני צריכה להתעלם ממנו.

יום טוב.

I'm in Ecuador now. it's in south America if you are ignorents or something, and if you are, you probably exsuse me if i don't write 'ignorants' and 'ecuse' right.

mootar li.

it's october now, the middle of it. it's the beautiful month on Israel for my opinion, and in this month my parents decided to travel around America. well, I think I past half of it.

I heard it Rain today. Ironicly, the only rain I've been on it here was in Orlando. what's Ironic about that? not in cold cold Boston or in the Niagra falls in Canada or here, all of the place we bring thick clothes for it, in Orlando, in 80-90 F. it was still hot, but with rain. like God is Sweating or something.

I was until now in...

Boston, Cape-cod (marthas venyard), niagra falls,

disney-world, Univeral studios, NASA, and here, Otavalo- Ecuador.

i got this SHARVIT or somthing, I see. I understand that I need to tell 3 things you didnt know about me.

and.. what you dont know about me after 3 years of writing?

what do you want to answer me? ask.

I promise I will answer on Everything :)

I read hebrew in the comments, don't mess around with English.

Bichlal, in my opinion until now- in Israel there is the best food and people. remember it.

six hours from you all, Missing a lot.