כמה מרגש שהכל נכנס.

כבר הרבה מאוד זמן אני מרגישה פשוט לא מעניינת. שום דבר לא קורה לי, העולם לא מרגש אותי, המחשבות לא צצות לי בראש ומילים יפות לא נאמרות לי. עזבו שניה את הפן הרציני של זה כלפי החיים שלי, לא בראש שלי לדבר על זה עכשיו. אבל נראה לי שאפילו בשביל בלוג אני לא שווה מספיק. אם אני לא מעניינת, למה שכאן יהיה?

(על איך אני מרגישה באמת בסופ"ש הבא. ראשון שלום)

עשיתי החלטה ואני אעמוד בה. אבל אני כלכך לא רוצה לבד. והמלאכה מרובה היום, ומחר גיוסים לדהוזח ולגייס יודניקים לגיוסים.. והוא חזר כבר ולא רוצה להתאכזב; היום זו היתה הפעם הראשונה שעמדתי מול חניכים שלי ולא פחדתי מהם. זה סתם להם את הפה. זה יפה ומרגש ומכונן;  וזו רק ההתחלה!; היא נראתה כאילו היא יצאה ממכונת כביסה. השניה היתה יפה. אתמול אהבתי; בערד היה חורפי בעליל. לקום בבוקר למקום אחד ובצהריים באחר. פתאום ת"א מתחילה; פשוט מתחילה! מתוך הכלום של המדבר.. מן ציביליזציה לפנים; יאפים זה שילוב של היפים ומציאות. אבל את צודקת. למה לא, בעצם?; "אנו בוחרים להגיע אל הירח בעשור הזה, ולעשות את הדברים האחרים, לא משום שהם קלים, משום שהם קשים" קנדי; ושוב אתה מפחד. ילד מאכזב אתה;  קראתי משפט באינטרנט: "אל תחשוש ממה שאנשים אחרים חושבים אודותיך, הם עסוקים במחשבות על מה שאתה חושב עליהם". הא..; אני פשוט לא יכולה לסבול סיפורים עצובים.; אז למה בכלל. שונאת דכאון! את יודעת שאת היחידה שמאירה לי פנים היום?; הוא יפה תואר, כמו יפי הבלורית והתואר. אם הוא ימות זה יהיה עצוב גם כי אנחנו מכירים אותו וגם כי הוא כזה נשגב; היא משגעת אותי. אני ממש נכנסת לדכאון. לא מצליחה לגייס. או לעמוד בהבטחות של עצמי. אני לא מבינה אותו. אין יל עם מי לעשות טלפונים היום, ובאמת שסתם. אין לי כוח לעשות כלכך הרבה דברים לבד, כמו לשקוע מבלי שאנשים יודעים או שיהיה להם כוח לזה. המדריך שלנו צודק, למה יורדים עליו?; מה הקטע של זקנים ממורמרים?! תגידו תודה שאתם חיים ודי ['מה הקטע שלך להיות ממורמרת?!את צעירה אז תגידי תודה ותהני!']; המאבטח שעומד פה מצד שמאל למטה, תראה כמה פעמים הוא ממצמץ; "איתו היא לא היתה צריכה לנדוד, הוא היה כמו יבשת שמשתנה לה מתחת לרגליים."; חבל שאי אפשר לשים בפלאפון הזה ריח של גשם; אני כבר רגילה לשמור חוויות קטנות ופתאום זה נשגב מזה. כמו שלא מוצאים את המפתחות ורוצים להתקשר אליהם;  זה אוניברסלי.. לא יודעת. אני עומדת על המרפסת ורוח קרירה וטיפות קטנות שוברות את היום המאובק הזה.. ואני מריחה את השבר הזה, ומרגישה, ותסלחי לי על הקיטש, כלכך מאושרת וכלכך עצובה שאני לא מצליחה להכיל את זה, ורוצה לספר..; ['חבל שאי אפשר לשים חברות בקופסא שתשמר לנצח.אני באמת מתגעגעת'] את כאילו מספידה את מה שבעצם חי אבל אין לך אומץ לגשת אליו, קצת כמו הורים מסוימים שמסיבה כלשהי מחליטים לנדות את הילדים שלהם כי הם עשו משהו אחר, ומתאבלים עליהם כשהם במרחק שיחת טלפון. הייתי בבית ביום שישי, במרחק צומת אחת. את בחרת עם מי את רוצה להיות. חברות דורשת שניים..;  ישנתי. סתם זה צורם לדעת שהוא יותר חשוב לך ממני, לא משנה מה. חברות בקופסה זה אוסף נוסטלגיות, ואולי זה מה שאנחנו בעצם עושות..; "אבל איך אפשר לפייס מישהו בשעה שאתה לוקח ממנו את עצמך";  האיש שיושב לידי באוטובוס קורא ספר "כל מה שרצית לדעת על קריאת מחשבות"; טלי: תבחרו מספר מא' עד ת'; המלצת השעה למדריך הנורא, המלצת הדקה למדריכה המכה; בוקר טוב!;  תזרז אותם כאילו רודפים אחריהם הגרמנים; צריך פסיכולוג תנועתי; אם יהיה לנו כלב נקרא לו בובר!; אני מרגישה כמו כיפה אדומה;

תדפקי. רק אל תשכבי על השטיח ותפליצי; "הרוח איננה עצם, אלא התרחשות. אינה אידאה מופשטת אלא הוויה נושאת שליחות לגבי החיים. היא מתקיימת במי שמוכן ומזומן להכריע ולהביא הכרעתו ולעשות אותה לכוח פועל בעולם, דהיינו: להתחיל בהגשמה" בובר; גרעין יקר. משפחתי בדרך לסדר (אצל חברה של סבא) וכבר צועקים אחד על השני. שמחה שיש אלטרנטיבה. תקחו את הסדר כמקום השראה ולא כמקור סמכות, תגנבו את האפיקומן ואל תשמינו יותר מידי. אין ספר שאוהבת; הם עושים תחרות מי מקריא הכי מהר.. זה ממש מעציב; שיא עולמי: סיימנו לקרוא ב20 דקות (אולי רבע שעה); תנחש איפה אני נמצאת (בשירותים); הידעת? צ'יריוס זה בעצם צ'ירי אוס (אוים שמחים O) :); חשבתי על פרצוף מצחיק, מן פופאי כזה, ועברתי ליד אוטו ועשיתי אותו. ואז איש עבר מאחורי ואמר 'יפהפיה!' עזוב את המחמאה, אתה חושב שאף אחד לא רואה ואז בעצם כן.. מביך!' אני מאבטחת אוטובוס שיוצא ב5וחצי בבוקר ממצפה. ניצחתי; לנסוע ברכבת עם חרצית בשיער, זה מוגזם?; אבל כלכך כיף לי ולא בא לי להוריד.. זה ממש לא בקטע של סטייל. תינוקת מוציאה לי לשון אז הוצאתי לה בחזרה. בא לי חיתול.. נראה מגניב; קוראים לה מיה היא לובשת בגדי פיטר פן, זורקת במבה על הרצפה, דורכת עליה ואז נשכבת עליה ומתגלגלת בה. זו חירות!' אחותך בתולת ספרות; והיא יכולה ללכת להזדיין עם נורמה מצידי!' אבא שלה עכשיו מחתל אותה באמצע הרכבת. הוא שמן וגדול ורואים לו את החריץ. היא מאושרת אבל עכשיו היא התחילה לבכות. אני יכולה למות מכמות הסטייל של אנשים פה. יאפים! תשתחררו! הולדן מתבגר בסוף. ביי; דברים שלא חשבתם שיש לנו מתחת לספה: חתולה המליטה שלושה גורים. לא כולם שרדו. לילה טוב וחלומות פז; נסיעה של 9 שעות הגיעה כעת לסיומה. מי בעד לבטל את הנגב?; תהישר לי או משהו; ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע; "מרגע שאת נרדמת את היצור הכי שליו פנים בסביבה. איזה ניגוד הא.." אלון; "ובאומרו את שמה היסס, כמו מי שטעם מילה נפלאה שאסור היה לו לומר אותה 10 שנים"; אנחנו הרי בטוח נשכב פעם; "תראה, להיות ראש ממשלה אני לא מסוגל. למה? אני לא מסוגל לשלוח בנאדם למות בקרב. זאת אחריות גדולה מידי בשבילי. אין בי את האכזריות הנדרשת לזה. אבל להיות נשיא זה משהו אחר" ראובן ריבלין, מועמד לנשיאות; גרעין יצחק, בסימן מורשת רבין.; במגדל העמק. סתיו פה. בחצאית. כל הגרעין שלו בחצאית.; ברוך אלוהיי שלא עשני ומעבר!; אמג, השמלה הזאת מושלמת! [את מושלמת]; בחיי, אני מקמנרת עם מוגלי; DCC00278; "מעליות עולות ויורדות ומתרסקות אבל אני גבוה מכולם. כלום לא נוגע רק המבט שלך"; וזה חניכים שלי שאומרים לי שאני דבר מסוים וזה בני גרעין שלי שאומרים לי אותו הדבר וזה חברים שלי וזה הח'ניקים וזה הדברים שאני עושה או מתערבת בהם או מנסה ליצור: כולם בורחים ממני. כל מה שאני נוגעת בו נסוג. אני באמת מאבדת כוח, שלא לדבר על תקווה שדברים ישתנו; מעניין אם היינו נמצאים באותו הגרעין היינו מסתדרים..; אבל זה בסדר לדבר על הקושי, ואל מול מי שאנחנו ולא מול אידיאלים רחוקים. בהרבה מקומות האכזבה שלה במשימה היתה גדולה ממה שהיתה החווה עבורה. למה על זה אנחנו לא מדברים? [כשאת שותקת עכשיו את חוטאת לשיחה]; (מי לא הוריד את המים); וואו! הפיתה הזאת יותר גדולה מהמעשה החינוכי שלנו!; "כמו שאמרתי לדור היום כשמרים בקעה לפתע מתוך שפתיי: אני מרגישה שהרוח חודרת לתוך כל קפל וכפל בגופי" מהיומן הפרטי שלי; "את בסדר?" היא שאלה. "כן" אמרתי והתחלתי לבכות (במרחק נגיעה, ספר חדש!); פתאום דמיינתי את שוקי בחולצה הקרועה עם כתפייה של חזייה; [מה פסח רצה ממך?] שאני ארשה לו לומר שגם הוא מתרגש. ושבת שלום. על *08 שמעת?; אתה פינצ'רת לי את הגלגלים של באוטו וזרקת לי ביצים על הבית??; "ספרות היא גרזן לים הקפוא שבתוכנו" קפקא; על מיני אנשים. הקן. יום הזכרון. להדריך בכל זה. האי-הדרכה שלי. האי דרישה שלי מעצמי. המון חולשה פיזית, עייפה נורא, הגב שלי מתפוצץ. הקן שמתפורר לי בין הידיים. רוצה כבר שהשנה הזאת תגמר, הביתה..;  בבית. אין לי מה לעשות, או עם מי להיות. למה לא יצרתי חברויות ב12 שנה האחרונות!!!; [לכי לפאב] לבד?? מה אני, אתה?; רואה, אמרתי לך שרק שמנים מתחילים איתי; התיישבתי ליד מישהו חמוד, מבוגר. הוצאתי ספר. "כבר עברת את השלב עם האונס?" לא. התחלתי היום. אבל יש אונס, הא? "כן.. לא רציני", הוא שותק מובך כפליים. למה התיישבתי לידו? עכשיו אני לא אצליח לקרוא בשקט, להרדם, מבלי לחשוב איך זה נראה. אני כותבת את ההודעה והוא קם והולך. משום מה יש לי הרגשה שזו לא התחנה שלו. אני עייפה מאוד. איך מפסיקים לחשוב?; אני כל הזמן נזכרת בים, ועל כל היופי והאושר והחופש שהיה שם, ובהרגשה שזה היה רגע נדיר להרבה מאוד זמן. כמו שהם בבוקר לפני הגיוס של צוויליך בבלוז לחופש הגדול. מן אושר עצוב כזה; חברים, יותר מ5 שעות מהבית לב"ש! שיא עולמי!; קרוס צוקרמן. זה מצחיק קצת; יום הרצל שמח! [ואמרת שאני חנונית שאני יודעת מתי יום הפאי..; שתעבירי 3 שיעורי חברה רצופים על יום הפאי, נדבר]; אנחנו מה גרים בירושלים!;

המשך יבוא שבוע הבא (זה לא לכם, אני צריכה לאכסן את זה איפשהו. כשאני חושבת על זה, בלוג זה בעצם כמו אוצר מילים)

"הוא אמר שהסיבה היחידה שהתקבלת לתפקיד היתה שהיתה לך מוטיבציה ממש גבוהה, שממש רצית את התפקיד, ואם המוטיבציה שלך היתה רק קצת יותר נמוכה הוא לא היה מעביר אותך"

'הייקו לעת לילה:

קשה בגרעין

וקשה לא בגרעין

מה עושים עם זה?'

'אני אומר שתצאי שבוע-שבוע בגרעין..'

כנראה יבשתי מזה. שנים פיללתי להיות נורמלית, ורק עכשיו אני מבינה כמה ריק העולם ללא כל הרבדים הסמויים שלי.

אז על מה לספר? בינתיים מסופחת לבסיס במדבר. יפה שם, אחלה סגל ורוב הזמן די טוב לי. לא חברתית (כי מתי יהיה לי טוב חברתית?) אבל סביר פלוס. האנשים ממש נחמדים, מהקצינים והסגל ועד לטבחים, ואחד אפילו עצר אותי פעם ועשה איתי שיחה ממש מאיימת על זה שאני צריכה לחייך יותר. אני אגיד משהו בסוד שלא אמרתי לאף אחד- לפעמים (מצחיק שבפחות משבוע יש לי זמן להרגיש רגעי לפעמים) אני מרגישה שם קצת כמו הילדה החדשה שהגיעה לבסיס, שזה לא סיטואציה שחדשה לי, אבל הפעם לראשונה היא גם קצת יפה. מבינים מה אני אומרת? רק חבל שאני מוגבלת חברתית וכשאני כבר מצליחה להתבטא אני כלכך מוזרה שחבל שפתחתי את הפה.

(כמו שאמרתי לכרמל, אני כמו פררו רושה: קשה מבחוץ אבל אחרי שמכירים אותי קצת רואים שאני כזאת רכה ומקסימה ואחרת כלכך מהרושם הראשוני המוזר הזה, אבל כשמכירים באמת רואים שאני כזאת נוראית ובורחים. ואז היא אמרה לי שאני מוזרה וביי)

בא לי לפרסם מלא תמונות מחיי, והפעם לא במילים אלא בתמונות, אבל כבר מאוחר וצריך לצאת (אבל לאן? איפה כל האנשים שהכרתי פעם?)

סופשבוע מקסים לכל הסוסים, אל אל תעשו דברים שאחרכך תאכלו את עצמכם שלא עשיתם. באתי לכתוב 'אל תעשו דברים שאחרכך תתביישו בהם' וחשבתי שבעצם פאדיחה עדיפה על פספוס, ואנחנו צעירים (אני לפחות, בכל המובנים) ומותר לעשות דברים טיפשיים שאחרכך כשנהיה גדולים באמת נוכל להסתכל אחורה ולהגיד שוואלה, באמת התבגרנו.

זהו, עכשיו אני באמת האחרונה שנשארה.