את מה שאני מרגישה?
לפני יומיים בכיתי במשך שעתיים רצופות, זה פשוט הפך חלק ממני: דיברתי ובכיתי, הלכתי ובכיתי, אכלתי ובכיתי, השתנתי ובכיתי. פשוט משהו בי נקרע ולא הצלחתי לסתום אותו, אותי. גם לפני זה בכיתי כל הזמן, כל דבר כאילו פגע בפצע הפתוח: עוד שמירה, עוד חמ"ל, עוד בנאדם שלא מבין אותי, עוד קרב מיותר, עוד מישהו שאני מרחיקה מעצמי. הבנות על עצמי- כמה בכיתי, אלוהים, מה כבר קרה. מה כבר נקרע?
דברים לא טובים קורים. טוחנים אותי בצבא ברמות שאי אפשר לתאר, שאנשים מסביבי מתחילים להרים גבה, שואלים מה עשיתי, כי זה מרגיש כמו סגירת חשבונות. עדיין אין לי תפקיד מוגדר, עדיין לא נותנים לי מענה לכלום: אני כרגע בתקן של תפקיד מסוים, אבל אסור לי לעשות אותו, אז בוא נשאיר את זה במצב הסטטי, לפחות עד שהיא תשתגע. אין לי שום אחריות ואני לא מחויבת לכלום חוץ מלהיותי חיילת בצבא הגנה לישראל (ומי יגן עלי?!), אז טוחנים אותי בתורנויות. פניתי לסגנית מפקד שלנו בתחינה: תני לי תפקיד. אני בחורה מוכשרת, את התפקיד האחרון שלי עשיתי כמו שצריך, מעל ומעבר, באמת, כלכך הרבה פידבקים חיובים היו עלי, יש לי כלכך הרבה כישורים, אם אני לא אדריך מישהו, משהו, אני אשתגע. עם כל הכבוד לחמ"ל הנצחי, אני יכולה הרבה יותר.
בהתחלה היא פטרה אותי בתור מפונקת, מי היא בכלל, מה היא יודעת מה עובר עלי עכשיו, מה עשיתי כדי להתגייס. או מה עשיתי בתפקיד שלי. מי היא שתגיד לי שאני מפונקת. כל האמונה הזאת, שהיתה אמיתית כלכך, שאם תתפוס את עצמך כמשמעותי, תהיה משמעותי התנפצה לי בפנים: אני יכולה לתפוס את עצמי כמשמעותית, אבל הם צריכים אנשים בחמ"ל.
יום ולילה, לילה ויום, ברצף. בלי לישון כמו שצריך בין לבין. על האפטר הזה בין שבת לשבת נאבקתי בשנים, בפוקס יצאתי מהבסיס בזמן והספקתי לכל האוטובוסים. אני כלכך מאוכזבת מהצבא.
והכל מתפרק. אני גמורה לחלוטין, אין לי כוחות נפשיים, כל משב מפרק אותי. איפה הימים האופטימיים שהיו? חשבתי שזו כבר תקופה אחרת. שימי ההתבגרות הנוראים חלפו, שהשתניתי. ועכשיו התפרקתי לחלוטין. קשה לי לישון. מתבכיינת. בוכה כל הזמן. חרא של בנאדם לאנשים. לבד.
החרדות חזרו. לפני שבוע החלטתי שאני חייבת עזרה, שאני חייבת קב"ן. ואז גיליתי שסעיף נפשי פוסל את התפקיד שלי נחרצות, וזה לא שקב"ן= סעיף נפשי, אבל אני מאובחנת כחרדתית ומעולם לא סיפרתי לצבא. זה סעיף. אז ויתרתי.
עכשיו אני צריכה להיות מספיק אמיצה כדי להגיד להורים שלי, על אף כל הבעיות הכלכליות: אני צריכה עזרה.
ואסף. ואסף ואני. גם זה מתפרק. אני מפרקת אותו ממני.
וכל הצבא הזה ברקע. אני מרגישה שאם אני אשאר שם עוד יום אחד, ככה, אני אפגע בעצמי. אני פשוא אפגע בעצמי. איך זו לא עילה מספיק טובה לגימלים? לכי הביתה ותחזרי בראשון מחוזקת יותר? מה נסגר?
אני צריכה לארגן תיק.
(וחיבוק. חם. והרבה אהבה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
