להבהיר לכם בפעם האלף שאני לא בחורה כזאת.

כזאת מה?

נו, כזאת.

ראינו סרט. היינו 5 בנות, 2 קערות פופקורן ולאונרדו דה קפריו אחד (ואלף זהויות, ב"תפוס אותי אם תוכל"- סרט נחמד).

הסתכלתי עליהן, תמיד לפי צו האופנה ויותר, הבגדים שלהם מפתיעים ולא קשורים ואלוהים יודע איך זה בכל זאת נראה טוב וחשבתי- אני לא אהיה כזאת.)

אז הנני-

למרות שאני אוהבת להתלבש יפה, אני לעולם לא באמת אדע איך להתאים בגדים. (ואם לא היתה לי איזה אחות או חברה לשאול, כנראה לא הייתי יוצאת מהבית.

אני לא ראיתי את כל הסרטים שיש לראות או קראתי את הספרים שיש לקרוא.

אני לא אצא כל שבוע למסיבה.

אני לעולם לא אדע איך להתנהג עם בנים.

אני לא יודעת איך מחזיקים תינוק.

אני תמיד אהיה קצת מובכת.

(הרי זו אחת הסיבות למה אני כלכך שונאת מדי בנות. הגוף שלי מעולם לא התאים לפרדיגמות הנשיות האלו)

ודברים כאלו ודברים כמו פייסבוק וכל הבחורות האלו שמעלות תמונות מהממות שלהם מכל קצוות עולם עם הגוף הנערי (ולמרות זאת- ציצי גדול. תמיד יהיה ציצי גדול), והבגדים היפים וכל הבחורים האלו שהם מתחככות איתם- זה קצת מלחיץ אותי. כי זה מזכיר לי כמה אני לא כזאת.

אני הבחורה שלהתלבש יפה בשבילה זה חולצה יפה וג'ינס. בדרך כלל עם אנשים שאני ארגיש נוח איתם, אני גם אלבש תמיד את אותם הבגדים.

אני אוהבת ספרים ישראלים שחודרים עמוק לכל הנשימה שלך ומנמרים את הדיבור שלך עם המילים שלהם. אני אוהבת ללמוד ולדעת ולגדול ושירים של אגי משעול (למרות שלאחרונה שירה מלאה אותי). אני לא יודעת מלא דברים שכולם יודעים, כל מיני כללי התנהגות בסופר או באוטובוס. אני לא אסע להודו בשביל לחפש את עצמי, אני כנראה אעשה את זה בנסיעה באוטובוס.

אני בחורה בת 21 שכותבת את אותו הבלוג כבר 7 שנים. זה קצת עלוב, אבל אני לא יכולה להפסיק. זה המקום שבו אני מתבטאת הכי טוב. ניסיתי כל מיני: שירה, כתבות, הודעות בפורומים, מול עצמי.. אבל פה התוצר הכי מוצלח וקריא וקולח.

אל תלחצו עלי.

ואני מתאהבת באנשים שאומרים משפטים כמו: "קשה לי עם נהיגה. זה מרגיש לי לא אנושי. לדהור על הדרך כלכך מהר. אולי אני חוטא פה ברומנטיקה, אבל דרך צריך לגמוע בהליכה, לא?"

ממשיך לצמרר.

(אולי בהמשך השבוע אוסיף ואכתוב, אולי לא)

השבוע קרו שני דברים.

הראשון, זה שאחרי שבועיים של לשבת בקומונה ולשקוע ברחמים עצמיים חזרתי להדרכה. בהדרגה אמנם, יותר בתי ספר מאשר אחרה"צ אבל זה גם משהו. מכירים שאתם מרגישים שאלף דברים קורים מסביב ורק בא לכם לצעוק ולהגיד "די!!!!!"? אז ככה היה בסוכות, קרסתי נפשית וקצת פיזית (בעיניי תמיד בכי יהיה קריסה פיזית), לקחתי שבועיים חופש (אם לשבת ולא לעשות כלום נחשב חופש) והשבוע לאט ובהדרגה חזרתי. וזה אכן דבר משמעותי.

הדבר השני שקרה השבוע זה תחילת שנת הלימודים באוניברסיטאות, ויחד עם זה הרבה סטאטוסים בפייסבוק של מכרים שהתחילו ללמוד ומחווים על זה דיעה או שתיים.

וקשה לי לא להתבלבל בין הדברים. העולם הזה מפתה נורא: ללמוד, לעבוד, ללבוש מה שבא לך, לגור בדירה איפשהו, בדידות אוניברסיאלית שמוסכמת.

השבוע העברתי שני שיעורי חברה על דמוקרטיה, כהקדמה לתהליך רבין שאנחנו מעבירים בבתי ספר. אותו שיעור, האמת, לשני כיתות שונות. אני מדריכה בבית ספר מקצועי משמע נוער לא כלכך מקצועי, אולי גם קצת בסיכון, ולדבר על חברה דמוקרטית מקבל פן אחר לגמרי. אני בתור תלמידה צעקתי ובטשתי ואהבתי להרים את השלטים ולנזוף במבוגרים, אבל באתי מאיזור מבוסס כלכלית וגם המשפחה שלי.. ולדבר על זכויות וחובות במציאות שלא בהכרח יש בה אותם..

בכיתה אחת היתה שיחה נהדרת, מאוד כנה בעיקר, בכיתה השניה פחות (הם בהו בנו ולא הבינו מה אנחנו רוצים מהחיים שלהם), אבל אני חושבת שהיה טוב. עובר בבית ספר הזה תהליך טוב.

(גם קיבלנו גיבוי מהמנהל לעשות הכל, וזה אומר הכל, ואולי אני אפילו אגשים את חלומי הרטוב ואלווה את המשלחת שתצא לפולין.. אבל שש)

יש לי חברים שהתחילו השבוע שנה א' בפילוסופיה ומדעי במדינה. and that make you wonder..

שוב מצאתי את עצמי השבוע בזרועותיו של בחור. אמנם נשיקה לא היתה, זה היה ליטרלי בזרועותיו, אבל זה בלבל אותי מספיק. ועוד אחד שהוא גם חבר טוב וגם היה שיכור בצורה מכעיסה וגם הכחיש את כל הכוונות שניה אחרי זה וגרם לי להרגיש סתומה.

בדיעבד הייתי צריכה לשים את הגבול לפני זה.

בדיעבד אני צריכה לדעת לשים גבולות.

אני רוצה להגיד שאני רוצה להיות לבד ולהצליח לרצות את זה באמת. מקדמית. בלי קשר לעולם.

אני צריכה דמות נשית חזקה, אפילו פיקטיבית, שתנחה אותי. איזה ספר או משהו. יש?

(אני קוראת את 'חלון פנורמי' הרלוונטי תמיד. שזה גם לא רע, למאוס בכל מה שזוגיות בעולם פוסט-מודרני אומרת)

אני צריכה להחליט החלטות שישקעו לי בחיים גם במעשי היום-יום.

אני יכולה להיות כזאת.

ובאותו הקשר, היום איכשהו עליתי לטרמפ הביתה ויחד איתי היה גם אותו אפס שהייתי איתו לפני חודשיים ובערך מאז לא החלפנו מילה. מביך. אוף.

"אני גם משתגעת"

"לא, את נהיית לא את"

"אמא, תפסיקי לבהות לי בחזה"

"זה פשוט נראה כאילו עשית השתלה"

היום נקלעתי לויכוח עם אבא על תחרות מלכת היופי בישראל. אני נדהמתי שמותר להשתתף בו אך ורק מגובה 1.70 ומעלה (כנראה נמוכות לא יכולות להיות יפות). בתגובה לזה הוא אמר "ונראה לך שאת לא יכולה להיות מלכת יופי?"

"ונראה לך שאני רוצה להיות מלכת יופי?"

"אבל את חושבת שאת יכולה?"

"אבל אני לא רוצה!"

"אבל את יכולה?!"

"אבל אני לא רוצה!"

וזה היה הויכוח.

(ולשם הפרוטוקול הפנימי שלי יש לציין, שאם רף הכניסה לתחרות מתחיל מ1.70, הוא כנראה גם נגמר ב60 קילו. אבל זה לא משנה, כי אני לא רוצה!)

אתמול הייתי בחתונה. לא כלכך ברור לי של מי, ההורים שלי איבדו את ההזמנה והבינו תוך כדי האירוע. אני קצת התרגשתי כי לא הייתי בחתונה איזה 10 שנים לפחות (חוץ מלעבוד בכאלו, אבל זה לא באמת קשור ומרגש. אגב גם אתמול לא, כי כמו שאמרתי, לא הכרתי אף אחד).

את ההורים שלי לא מזמינים לאירועים בדרך כלל. לאבא של אבא שלי היו 9 אחים ואחיות שהשריצו דור שלם של אשכנזים שלא באמת מכירים אחד את השני. לפני שנתיים בבר מצווה של אחי, היו איזה 30 אנשים זקנים שפשוט הציגו את עצמם בתור בני דודים של אבא. ואכן, אבא שלי גם בגיל 54 הוא הצעיר בבני דודים וגם לא אדם חברותי במיוחד (נחשו ממי ירשתי את התכונה הזו), אז אין לו כלכך על מה לדבר עם אנשים, אז ההורים שלי הם לא בדיוק הזוג המועדף ברשימת האורחים. וגם במילא להורים שלי אין מה לספר (אבא שלי בפנסיה כבר 3 שנים ואמא שלי לא מעניינת), אז את המבוכה הקבועה הם פתרו בעזרת הדבר הגדול ביותר שהם הצליחו לעשות בחייהם הקצרים, והוא אני.

(מותר לי להגיד את זה, אחים שלי קטנים יותר ממני)

וחוץ מזה אני גם יפה ומעניינת, אז מותר.

בכל אופן, אתמול הוצגתי למלא אנשים זקנים שהם כנראה קרובי משפחה מדרגה אלף ולא זכרתי אף אחד. היו לי כל מיני רשמים מהחתונה (אנשים אוהבים שמשרתים אותם, המלצרים היו קטנטנים, החתן כנראה בארון) אבל אחד מהם היה- damn, המשפחה שלי גבוהה!

אלוהים חנן אותי להתנשא לגובה שמאפשר לי להיות מלכת היופי ה60 של מדינת ישראל, ואני אומרת אלוהים ולא גנים כי המשפחה שלי הרבה יותר גבוהה מזה. בעוד אני 1.70 בלבד, אחותי הקטנה עברה אותי ב6 סנטימטר ואמא ב10. מן הסתם הגברים בבית גבוהים יותר משלושתינו, ככה שיצא שאני נפילה בחוץ וגמדה בבית. אבל אתמול, שפגשתי מלא אנשים גבוהים, בנים ובנות כאחד, הרגשתי לראשונה בחיי כמו הבנות הנמוכות שאני תמיד מסתובבת איתם, והיה לי מוזר.

אין לסיפור יותר מידי פואנטה. אם יש צורך בכזאת בכל מקרה אז חתונות זה דבר מיותר.

(ולפרוטוקול יירשם שמעולם, אפילו לא כשהייתי תמה וחולמנית יותר ממה שאני היום, לא דמיינתי את עצמי מתחתנת)

אבל היום סבא שלי היה בן 80 והתרגשתי מאוד.

אולי בהזדמנות אני אספר עליו ועל (ואני מצטטת את עצמי) "אתה תמיד אומר לי שהפכתי אותך לסבא, כי הייתי הנכדה הראשונה, אבל אני חושבת שאתה, בדרכך, הפכת אותי לבנאדם שאני היום"