תום העיר לי שאני לא כותבת כמעט, והסיבה היא שאני לא חושבת כמעט. אני זוכרת כשהגעתי לפה בזתי לזמזום המתמיד הזה על כסף סביבי, ופתאום אני שמה לב שגם התשובות שלי לשאלות של אחרים הצטמצמו למספרים.

ובימים האחרונים יצא לי לקרוא כל מיני דברים ולדבר על כל מיני דברים, ובזמן שדיברתי הרגשתי מלא מגירות נפתחות ונסגרות בתוך הראש מחפשות תשובות מאובקות. רבין, בגידות, הפרעות קשב וריכוז, אני עוד שולפת אבל זה משפטים מוכרים ואני לא זוכרת עד הסוף. ואני חייבת להתעורר ולעבד את מה שהולך פה איתי.

אני כבר חודשיים וחצי לא בארץ. חודש טיילתי ברחביה הגשומים של הממלכה המאוחדת ועוד חודש אני כאן, עובדת. אני עובדת קשה ומרוויחה לא מעט כסף, עוד לא סכומים מטורפים אבל עדיין מכובד. עבודה קשה. פוגשת הרבה אנשים כל יום.

אני מרגישה שאני מתרחקת מהנושא וכותבת את מה שאני תמיד כותבת, אז רגע.

אני לבושה עכשיו יפה. ג'ינס כחול, מגפי עור (מזויף) חומים, חולצה לבנה עם תחרה שגנבתי ממאיה, מהסוג הקצת רחב קצת ארצישראל הישנה. אני אוהבת להתלבש יפה. מעטות הפעמים שאני דופקת הופעה, אבל אני אוהבת שהכל מתאים. זה לא קורה בדרך כלל. קניתי פה גם מעיל ארוך בצבע כחול כהה שמאוד עוזר לי לשבור את השחור שאני לובשת כל יום בעבודה. בינתיים קר כמו בימים הקרים בארץ אז זה בסדר. אני לא אוהבת להתלונן על הקור ושאומרים לי שהחורף עוד לפנינו.

הפרטים הקטנים חשובים: כפפות, טייץ מתחת למכנסיים, צעיר צמר ולא סתם. שבוע שעבר קניתי צעיף ורוד ארוך ארוך מ-H&M, לפחות 2 מטר וקצת, שעוד לא ברור לי עוד איך אני כורכת אותו סביבי אבל מאוד נעים לי להעלם בתוכו. האף קופא. בלילה עוד לא קר לי, אני ישנה עם פוך וחולצה קצרה ובובה של איה שתום קנה לי לפני שהוא נסע. ראיתי אותו וישר אמרתי: איך ידעת. איך באמת הוא יודע כל הזמן.

באחורה של המוח שלי אני יודעת שאני מרוויחה הרבה כסף, אבל אני עדיין חיה כמו עניה. וחשוב שיהיו מטרות, כמו כמה אמכור היום וכמה ארוויח החודש וכמה אוציא על טופ-אפ. אז מה המטרות שלי?

אני מסתכלת על העתיד ומדמיינת אותי ואת תום חיים ביחד: דירה שכורה בהדר, שטויות פוליטיות בסלון, רהיטים שנמצא ברחוב ונביא לבית. חיים בעוני חמוד של זוג סטודנטים. צניעות. כמו שטיילנו באנגליה, יושבים בכיכר באוקספורד ואוכלים אפונה וטונה מקופסת שימורים, או 'התפנקנו' עם kfc.

אני במוזיאון, הוא במה שהוא ימצא. אני מבשלת ממה שיש והוא מדבר על שטויות.

אני עובדת עכשיו כדי לחיות בעתיד בעוני בכבוד. חשוב.

קצת איבדתי את קו המחשבה. אולי מחר-כך.

בואי ותהיי קצת מישהי אחרת. בואי ותקני כל בוקר קפה סטארבקס ותתלבשי כמו בחורה שאף אחד לא מכיר. בואי ותחייכי בנוף אחר, בשפה אחרת, בואי אל תמדדי את עצמך כל הזמן מול המציאות כי היא לא תהיה קשורה אליך. בואי ותהיי זרה.

הרגשת הזרות שמושכת אותי אליה כל הזמן, אל נופים שאני לא מכירה, אנשים שאני לא מכירה, עיניים שנמשכות אחרי רכבות ואוטובוסים. כמו להתחיל לנווט בעיר שלא מכירים, ואז למצוא בה את עצמך (אני מעולה בזה. ידעתם שיש לי חוש כיוון אורבני מצוין?). כמו ללכת לאיבוד ולהסתדר. כמו לשבת באוטובוס, המקום שבו אני כנראה מרגישה הכי בנוח, ספסל אחד לפני האחרון בצד שמאל."

ביום שני הייתי עייפה ומותשת, משהו חפר לי עמוק בנשמה ולא הצלחתי לישון. דיברתי עם תום ולא הצלחתי לקלף את הניילון, חיבקתי את איה ובכיתי לפני השינה.

ביום שלישי הרווחתי 1090 שקל.

בטווח הרחוק אני לא חושבת שזה עושה לי טוב.

יותר מרגיז מהכל זה המצב הקיים: רוב הגברים יתפסו את רוב הנשים בתור ספקיות מין/ אוכל/ לול עתידי ורוב הנשים יהנו מתשומת הלב הזאת ויגדירו אותה בתור המודרנה.

נשים חושבות יוגדרו כפמיניסטיות, משמע שימפנזות מחוצ'קנות שלא עושות בית שחי ולא ראו זין מימיהם, ומפני שלהיות לא מינית זה בהחלט אחד הפחדים הגדולים של רוב הנשים, הן ימנעו ממחשבות כאילו היו הן בדיקות ממוגרפיה.

ואני תוהה אם זה התקדמות מהתקופה שבה שרפו מכשפות.

מעניין אם מישהו הבין, התנסחות בעברית קשה לי בימים אלו.

יום יפה שטף את לונדון. שמיים כחולים בלי ענן אחד. למזלי היה לי יום חופש ויכולתי להנות מהיופי הזה ולא רק דרך החלון באוטובוס. ארזתי את מאיה ואת מיטב בגדיי הצבעוניים ונסענו למקום הכי אמיתי בעיר: אחד הפארקים שמשקיפים על כל לונדון. ריאה ירוקה באמצע המטרופולין הזה שלא מפסיק להיות מוזר לרגע.

אני אוהבת ללכת לשם כי אני אוהבת את תום וזה המקום האהוב עלי עלי אדמות. ובערב הראשון שלי בעיר לפני חודשיים, לא בירה ולא נעליים: טיפסנו לשם בלילה קריר, שכבנו על הדשא ודיברנו שעתיים. מסביבנו היו רק זוגות. צורת היסוד של האנשים שם הוא בדרך כלל בזוגות. הבנתי את זה שהלכתי לשם לפני כמה ימים לקרוא ספר כשהייתי חולה, אבל במקום לקרוא רק ישבתי שעה והסתכלתי על הירוק הזה שמולי. זו הסיבה השלישית שאני אוהבת את המקום הזה: יש שם המון אמת. (אני יודעת שעוד לא גיליתי את הסיבה השניה, אני לא תמיד חושבת בסדר כרונולוגי). אנשים באים לשם והם נורא אמיתיים, וזה דבר די נדיר בעיר המטורפת הזאת: היא גדושה בפוזות מכל הסוגים, אנשים חיים את זה כל יום. פריקים, היפסטרים (לא יודעת מה זה עדיין, אבל הם נמצאים פה בכמויות), אנשים מתוקתקים עד עמקי נשמתם, בחורות על עקבים, אנשים שהולכים עם מקטורן על עבודה. אבל אנשים שבאים לפרימרוז היל, לפחות בזמן שהם הולכים לשם, הם נורא אמיתיים. הם מגיעים לשם כדי חהיות. להיות עצמם, להיות עם מי שאיתם. לפעמים, נגיד בקשרים זוגיים שהייתי בהם, אתה לפעמים עושה דברים כי זה כיף להִראות. יוצאים לפאב, מטיילים בים, להתנשק בחו"ל, עושים כל מיני דברים כי זה יפה וזה כיף להיות זוג שבסיטואציה הזאת. וזה מקום שהולכים אליו כדי להרגיש אחד את השני, ושום דבר אחר לא משנה.  

כמו שאמרתי, זה כיף להסתכל שם על אנשים, כי יש בהם המון אמת: אמא שמלמדת את הילד שלה לרכב על אופניים, בחורה מוזרה שקוראת ספר, איש שמטייל עם הכלב שלו, ילדים רצים בשיעור ספורט ומורים שמעודדים אותם. בכלל לא הצלחתי לפתוח את הספר. ומרגיע שבתוך עיר כזאת שאי אפשר לנוח לרגע וכל הזמן צריך לקלוט ולעשות ולמכור ולהרוויח אפשר שניה להתבונן ולנשום. לעצום את העיניים ולהרגיש את תום, שבארץ עכשיו, מתגעגע או לא מתגעגע אליי, לדבר איתו בראש, להזכר בפעמיים שהיינו בגבעה הזאת, בהתחלה ובסוף, ובכל שאר המקומות שהיינו בהם ודיברנו בהם ועשינו בהם אהבה וקראנו להם אהבה, בלי לגעת אחד בשני בכלל: כי גם להתקלח ביחד זה אהבה ולצחוק המון זה אהבה ולאכול ביחד אוכל משמין ולשתות בירה שלא מכירים, ואז אחד מאיתנו מעיר פתאום אחרי רגע ארוך של נחת שהנה, עשינו אהבה. וכשהייתי שם לפני כמה ימים גם פתאום הרגשתי את כל הרגעים שהיו לתום שם בתור ילד, אלו שהפכו את המקום הזה למקום האהוב עליו בעולם, למרות שלא הייתי שם והוא לא סיפר לי עליהם, אבל הרגשתי אותם עוברים בו בזמן שעליתי איתו את הגבעה ההיא ביום הראשון והאחרון שלנו בעיר הזאת, ופתאום זה עבר גם בי, כמו שלרגע נזכרים בתחושה, אבל לא לגמרי לך ברור של מה או מתי הרגשת אותה, אבל אתה יודע שהרגשת אותה בעבר.

(אמרתי לכם שאני אגלה בסוף את הסיבה השניה)

והיום אני ומאיה טיילנו בפארק, וגם שכבנו שם והסתכלנו על השמיים הכחולים, ולרגע היינו בארץ, רק שלבשנו מלא שכבות וקצת רעדנו מקור, וחשבתי איזו חשוב זה ריאה ירוקה בעיר כזאת, מקום אמיתי וטבעי אחד, ואז חשבתי על אנשים שחיו בטבע אלפי שנים ואז בנו ערים ואז נבהלו וגידרו חלקת דשא כדי להרגע, ושכל זה מוזר מלכתחילה.

ועוד מחשבה היתה לי על אנשים, אתמול בלילה. יצאנו העירה, כל השבוע דיברנו על מסיבה, אבל יצאנו מאוחר מידי והלכנו לאיבוד והכל כבר נסגר (דברים בעיר הזאת נסגרים נורא מוקדם, אחרי 11 אין סיכוי לקבל אלכוהול). ואז קיבלנו פלאיירים מאיזה מועדון ששלח אותנו למועדון אחר, ושם שאלו אותנו מאיפה באנו ואף אחד לא ידע לענות.

"the milk & cocoa bar" התפרצתי לשיחה, ואח"כ אחד מהאנשים אמר לי: מאיפה הבאת את זה, בחיים לא הייתי זוכר את השם של הפאב, וחשבתי שזה דבר נורא מוזר לעבור ליד פאב שנקרא "החלב והשוקו" ושזה לא ינצנץ לך בעיניים, ואיך אפשר להתהלך בעולם ככה, סתום לדברים לא הגיוניים, סתירות קטנות במטריקס, נראה לי נורא חבל.