בסוודר, ג'ינס, נעלי ספורט וגרביים פסיכודליות למדי, הלכתי לשמה. רעמת תלתלים מחוזקת תחת מקל סיני, גיטרה שחורה וגדולה על צידי, ועיניים שחורות (מתי כבר יהיה לי כחול?)
פרצופים מוכרים-מהבצפר, מהתנועה, חיוכים, חיבוקים, נשיקות-ומתחת לכל זה אני מבריחה את אנה לאחד החדרים, שלא יקרה לה שום דבר, גיטרה יפה שלי.
וול, זה כלכך לא הסגנון שלי.
אני אגיד את זה ככה. היה כיף, ואפילו מאוד.
אם זה בלהרגיש אהובה ובעלת בטחון, לא כמו בבצפר. אם זה נגינה לצלילי "תמותי, יא מוכשרת" שבהחלט בהחלט עשה לי את השבוע.
אז מה היה שם?
אנה, יקירתי, גיטרת מחמד (אישה, רעיה) שסנוו הכריחה אותי להביא, למרות שהיא פרשה (אבל חזרה) לרוקי (או סתם לאלנבי). התפרצות עצבים על מישהו שנגע בה, התבודדות לאור ירח (ת'אמת, לא היה. אפילו קיטש לא עובד עלי), והרגשה של סוף העולם שאני מנגנת. אני חושבת שאני משתפרת (אחרי שלוש שנים, הגיע הזמן).
רוקיז הורור פיקצ'ר שואו. אומנם בטלוויזיה, אבל עדיין הזוי כרגיל, נחמד ביותר. ("רגע, זה לא אמור להיות סרט אימה?")
טיולים ברחבי היישוב, שעתיים מאוד מאוד משעממות וחסרי פשר.
בדיחות שואה, ובכלל שעה מטורפת של שואה ומצבי כפיות (ושאר מזלגות קטנים.)
שעתיים של שינה, ועוד שעה של זיוני שכל.
היה מצחיק, היה כיף, הרגשתי ממש טוב. ואני עייפה.
9 ורבע בבית, מקלחת וברבע לעשר בקן. ארוחת בוקר (ג'חנון עם חומוס), ישיבה, ויש מצב שגם נרדמתי.
עוד שעה פעולה.
וגם הורים, וכאלו.
מקווה שהפעולה תלך טוב כי אמורים לבוא יחסית הרבה, ואני לא חושבת שאני אצליח להשתלט עליהם.
I’m Not Interesting!!!!
שלום, חבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
